האמת הפשוטה הייתה, שאף פעם לא הייתי בנתב"ג. בכל מקרה, לא מאז שהייתי בן 6 ועליתי לארץ, אבל אני באמת שלא זוכר הרבה מהפעם ההיא, ישראל נראתה ענקית כיבשת, אולם הנוסעים כמדינה, ולי לא היה אפילו מקום שיכולתי לקרוא לו בית בכל אלו גם יחד.
את ענבר הכרתי בכיתה ב'. הייתי ילד בודד ומנוכר,ובכלל זו הייתה תקופה קשה ומלאת סבל לכל מי שלא נולד בארץ. אם להאמין לעיתונים לא הרבה השתנה מאז.
מי שהסתכל מהצד ידע לספר שילדה ברונטית כחולת עיניים, הילדה היפה של שכבה ב', רצה אל חבורת בנים שבעטו כולם במשהו, או במישהו ששכב בתוך שלולית חורף, לא סתם שלולית חורף, אלא שלולית חורף של חורף שנת 92' הסוער, רטוב ממי גשם ודמעות.
"רוסי מסריח !!!! רוסי מסריח!!!" נשמעו קולותיהם, מתערבבים בצעקות קלאס, קריאות "1,2,3" של מחבואים, צלצול פעמון שאומר שהגהנום נגמר, והשיעור יתחיל כעת.
"תעזבו אותו, תעזבו אותו מגעילים!!" היא לא רק דיברה, אלא בעטה לדני בטיטו ברגל ודחפה את אבי כהן, הבריון של השכבה, ישר לתוך השלולית, לצידו של היצור המסכן שכבר שכב שם.
"לכו מכאן מפגרים!" צעקה עליהם
"בוא נעוף, היה כבר פעמון" צעק אחד מהם והם התחפפו אחד אחד.
אבי קם מהשלולית, וצעק עליה בפנים מלאות בוץ "חכי לסוף היום מה שאני אעשה לך! ואתה יא רוסי, איתך גם עוד לא גמרתי!" ורץ לתוך המבנה, נעליו הרטובות מרעישות בדרך.
בכלל לא פתחתי את העיניים עד לאותו רגע, ועכשיו העזתי
"הי, אני ענבר" אמרה.
בהתחלה הייתי בהלם ולא אמרתי כלום, עדיין שוכב על הרצפה.
"אתה קם?" שאלה
קמתי, נוטף מים ושערי חום מבוץ
"אני ענבר" חזרה
"אני יודע, מב'-2" פתחתי את הפה סוף סוף.
"הי אין לך מבטא בכלל.." אמרה בהתלהבות
"למה שיהיה לי מבטא?" רטנתי
"אני מצטערת, לא התכוונתי...אתה צריך להתייבש נורא קר עכשיו..."
"לא קר לי" זרקתי בהתגוננות
"אבל נורא קר בחוץ, אתה תהיה חולה, אתה לא רוצה להיות חולה, נכון? בוא"
ואז היא עשתה משהו מאד מיוחד, נקודת אור בתוך חושך מצרים, להבת חום בתוך סופת שלג, היא הושיטה את ידה לקחה את ידי הבוצית והמדממת ומשכה אותי לתוך מבנה ביה"ס.
אחיזתה היא חזקה וחד משמעית, נשאר לי רק להיסחב אחריה בהפתעה גמורה.
הייתי ילד מסוגר שעבר יותר מדי בזמן קצר מדי, אף אחד מעולם לא יכול היה לנחש את מה שהיה עובר לי בראש, ואם לומר את האמת אני כלל לא זוכר את הרוב המודחק, אבל אני זוכר שבזמן שנמשכתי אחריה כמו בקסם, חשבתי רק על דבר אחד, למה לעזאזל לילדה הכי יפה בשכבה אכפת שקר לי?
עלינו לקומה השנייה והמשכנו עד לכיתה שלי
"אתה בב' 3 נכון?" שאלה עומדת בדלת הכניסה לכיתה שלי
"כן" עניתי
"תבקש מהמורה ללכת הביתה להחליף בגדים..."
"טוב"
ענבר המשיכה לכיתה שלה בדילוג
"ענבר..." קראתי לקראתה
"אהה?" היא הסתובבה
"אהה זהו נו... תודה..."
"אהה בטח!" חייכה אליי
עשיתי משהו שלא יצא לי לעשות יותר מדי, חייכתי חזרה.
נכנסתי באמצע השיעור, והייתי רטוב ומלוכלך. והמורה הסתכלה עליי במבט מזועזע.
"המורה אמרתי לך שהרוסי הזה דחף אותי לתוך השלולית!" צעק אבי
"המורה.." פתחתי את הפה להסביר שהוא משקר ושענבר הייתה שם ואז קלטתי שהיא לא ליידי והשתתקתי.
"למה כל הזמן יש לי צרות איתך הא?" שאלה אותי המורה
"לא עשיתי כלום!!"
"שקרן אתה דחפת את אבי לתוך השלולית!!!" צעק יניב
"לא נכון!" יצאו דמעות הבושה
ואז לפתע נפתחה מאחורי הדלת וענבר עמדה בפתח, נסערת ואדומה מכעס " אבי יא שקרן!!! המורה, אבי והחברים שלו הרביצו לו ודחפו אותו לתוך השלולית, אני הייתי שם!"
לא נכון! המורה, היא משקרת תיראי איזה רטוב אני!" נבח אבי
"נו אז? גם הוא רטוב לגמרי! המורה אני הייתי שם!"
המורה הידקה את משקפיה והפנתה מבט אל אבי, אליי, אל החברים שלו ושוב אל אבי " אתה, אתה וכולכם, אליי בסוף השיעור!" היא הסתובבה אל ענבר ומבטה התחלף לחיוך " ענבר חמודה, תחזרי לכיתה ותגידי למחנכת שלגבי האיחור שלך אני אסביר לה בסוף השיעור, טוב?"
"כן המורה" אמרה ענבר בחיוך שהופנה אליי, פעם שנייה באותו היום.
ידעתי שהמורה תעניש אותי גם ככה, ידעתי גם שאבי הולך לפוצץ אותי במכות בסוף היום אבל באותו רגע קטן וקצר, זה פשוט לא שינה.
אנחנו לא בוחרים מה לזכור, רק מה לשכוח, וכאן היה הכרח לקצת מהשניים גם יחד. אני בחרתי לזכור את כל המקרה לפרטים, ואף פעם לא לשכוח את הפעם הראשונה ואולי אפילו היחידה, שנחשפתי לטוב לב אמיתי.
שנים עברו, טראומות ישנות נשכחו ונעלמו. עם הזמן, החיים שלי עלו על המסלול הנכון. הפכתי נער מקובל בקרב הבנים ושובר לבבות בקרב הבנות, אף אחד לא ידע לזהות שלא נולדתי בארץ, זה מה שעלה בגורלם של רוב עולי שנת 91' שהתאקלמו. בדרך הארוכה שעברתי ענבר תמיד הייתה שם לצידי, כידידת נפש אמיתית, כמישהי שהייתה לי אהבה מיוחדת אליה, כמלאך השומר שלי מכיתה ב' שנשאר לחוג מעליי לתמיד.
כולם אהבו את ענבר. היא הייתה מקסימה, טובת לב ורודפת צדק ואמת. היא גם הייתה נפש חופשייה, לא כלואה בשום כבלים, לא תלויה בשום אדם או בשום מקום, עם חלום גדול לפרוץ כל גבול, ואף אחד מעולם לא העז לסכן את השאיפות שלה, בעיקר אף גבר שהיה לצידה.
רק אני העזתי להצטרף ולחוות מהצד את מעוף הנפש שלה שחיפשה דרור, והיא הרשתה לי. מעולם לא הבנתי למה, אבל אהבתי אותה מאד ולא רציתי לאבד, לכן לא לחצתי להבין.
פעם היא אמרה לי שאנחנו כמו בשיר "באושר ובעוני". אני לא זוכר מי מבצע אותו, אבל אני זוכר טוב מאד את המילים שציטטה:
"הציפורים עפות למקום בו חם יותר, ורק אני ואת לנצח נישאר"
"מי את בשיר? הציפור? הנערה?" שאלתי אותה
היא נענעה את כתפיה ואמרה "קצת מכולם"
שני עשורים לאחר הפעם הראשונה שהייתי שם, עמדתי בטרמינל מספר שלוש בנתב"ג המחודש. ישראל היום נראית לי גבולית משהו, אולם נוסעים הוא רק עוד אולם, והבית, הבית הוא היכן שהלב נמצא. אם הלב נודד, הבית הוא מקום לא ברור.
והלב שלי החליט לעבור דירה לזמן מה, למקום בו חם יותר.
"הי מטורפת,למה את עוזבת?" שאלתי בצחוק
"אתה יודע שאני מתכננת את זה כבר שנים, אני חושבת שסיפרתי לך פעם או פעמיים..."
"או כמה עשרות אלפי פעמים" עקצתי בצחוק
"או אפילו כמה עשרות אלפי פעמים..."
"הייתי יכול לבוא איתך אם היית רוצה..."
"תתגעגע אליי?" שאלה, מתעלמת.
"מה פתאום! בנות, איכס! לכי כבר!" צחקתי בעצבנות
היא חייכה ועיניה הבריקו.
"ואם ברצינות?" היא ליטפה את השער הגולש שלי שצמח מאז השחרור, מעבירה יד רכה על הלחי ומתעכבת.
"כן מאד, יש עדיין סיכוי לשנות את דעתך, שלא תיסעי?" שאלתי בקול רועד
"זה בערך לשנתיים. אתה יודע שאני צריכה את זה, אני אראה אותך מאד בקרוב" היא דיברה לא יציב ודמעות נזלו על לחייה.
"מבחינתי אף פעם לא תעזבי" אמרתי והיא נפלה על צווארי וחיבקה חזק, לא משחררת דקות שלמות.
היא נשקה לי על המצח והסתובבה, גוררת את מזוודותיה לעבר הדלתות האוטומטיות שמעברן לא רואים דבר.
"ענבר חכי" צעקתי לה לפתע והיא הסתובבה וחייכה אליי בחיוך שזיהיתי מהעבר.
רצתי פנימה למרות שאסור ובזווית העין ראיתי מאבטח מתקרב לכיווני.
"אני חייב לשאול אותך משהו, אפשר?"
היא הסתכלה אל עבר המאבטח בלחץ ואמרה "כן כן תשאל..."
"למה?"
"מה למה? למה אני עוזבת?"
"לא" עניתי לה בדמעות "למה הוצאתי אותי מהשלולית המזורגגת היא, אז בכיתה ב', עשית את זה רק כדי לעזוב אותי היום?"
"לא" היא ענתה בוכייה "עשיתי את זה שיום אחד יכאב לי להיפרד ממשהו, כדי שבעוד שנתיים כשאני אצטרך להחליט להישאר או לחזור, המשהו הזה יפריע לי להישאר שם..."
כאלה הם אנשים, מחפשים לברוח ולהתנתק, כשבעצם רוצים להישאר הכי קרוב שאפשר.
עמדתי לומר משהו אבל המאבטח תפס וגרר אותי חזרה לקו דלתות הכניסה לטרמינל.
"תעזוב" צעקתי לעברו אבל כשהסתובבתי ראיתי את הדלתות הענקיות נסגרות לאט על דמותה, משאירות מעט מקום לכנפיה הפרושות.
יצאתי החוצה ופניתי לצאת מהטרמינל עם הרכב, אישה לא נעימה למראה הסבירה לי שעליי לחזור ולשלם על החנייה. חזרתי ובמשך רבע שעה חיפשתי את האוטומט לתשלום, בסוף מצאתי. זה עלה לי 20 ₪, בשביל חצי שעת חנייה. באותו הרגע החלטתי שאני אשנא לעולמי עד את נתב"ג 2000, אבל כל כך קיוויתי שאוכל לחזור לכאן, לפחות בעוד שנתיים מהיום.
