"יכולתי לשמוע את שירתם.
הם שרקו, כל אחד את מנגינתו, מחליפים דו שיח שרק הם מבינים.
הם ניגנו מנגינה נעימה והניפו כל זרוע מהם כאילו היו רקדני מחול .
עץ אחד דיבר עם משנהו , הם חייכו , דיברו, ניגנו, ובעיקר הרסו.
היום זה היום של העצים להרוס את האנושות ואני יכולתי לראות את ההרס הטוטאלי שאפילו אמא טבע לא התנגדה לו .
היא שמחה.
עזרה להם כמו מנצחת תזמורת להרוס את מה שכבר קיים.
אמא אדמה הייתה מרשעת, מורדת מלידה, ואני שהבטתי בנעשה רק יכולתי לדעת באותו רגע שלכל אחד קיים יצר הרס ושהוא מתחיל לומר את מנגינתו בך אין אף אחד שיכול לעצור אותו.
גם לא אמא אדמה.
המים שטפו ושצפו כל חלקת אדמה יקרה, הרסו כל חלקת ירק ומוטטו כל עץ פרי הדר , שברו כל חלון רעוע וגרמו לכל חיה לנוס על נפשה פן זה יהיה הרגע הנואש והיחיד שלה על פניי האדמה.
באותו יום ידעתי שמשהו מת שם בחוץ בעוד אצלי הדופק רגיל יותר מתמיד אפילו באופן די מפתיע מצפה למשהו בכיליון עיניים.
סגרתי את החלון בפניי אמא אדמה שאיימה עליי במבטה הרושף וישבתי על השרפרף הצעיר שקניתי לא מזמן.
מול פינת איפור ענקית שהיא רק שלי.
בחנתי את פניי בתום.
את הגבות הסוררות ירשתי מאבא שלי, את השפתיים החושניות גנבתי מאימי ואת החיוך שוב בלפיתה חצופה לקחתי מאבא שלי.
כל מי שהכיר אותי לא יכול היה לטעות או היה תוהה על קנקנו.
כל כולי הייתי העתק קטן ומשוכפל של אבי שיחייה .
החל משיער ראשי ועד לגובה שהתנשא ל-1.70.
ולא היה אדם יותר גאה ממני בשל זה.
כפות ידיי היו עדינות מדיי, וצווארי ארוך כברבור , נקודות חן קטנות כיסו את בית החזה ובטני השטוחה עיטרה פירסינג סגול.
הכי מכל רציתי לבוא לומר לכולם שאני לא יפה כמו שכולם חושבים.
שהיופי מתחיל מבפנים , ועבדתי על זה כל יום בחיי. לעזאזל!
האהבה הענקית שלי לקיום ולאנשים מסביבי זה מה שעושה אותי יפה קודם כל בפניי עצמי.
הייתי יפה בשבילי ואף אחד לא יכול היה לראות את זה.
אף אחד לא יכול היה להבין את זה ,"קודם כל אתה לומד לאהוב את עצמך אח"כ אתה לומד לאהוב אחרים" היא לחשה לי בחדריי מוחי כמו הד במערה חשוכה.
ניסיתי לאהוב את עצמי ובאמת עבדתי על זה כל יום בחיי אבל זה לא היה מספיק.
"האהבה זה הדבר היחיד שחופשי" היא לוחשת לי שוב.
אבל היא לא אהבה אותי.
היא אמרה לי משפטים שגרמו לי לחפש מי אני אבל היא לא אהבה אותי כי אני לא ידעתי לאהוב את עצמי ואם לא יכולתי לדעת לאהוב את עצמי איך יכולתי לעזאזל ללמוד לאהוב אותה?
לא ידעתי לאהוב אותה, זה היה העונש שלה כעונש שלי.
כי הכול התחיל מפגם אחד באישיות שנהפך לפגם של כל הסובבים שלי.
לא יכולתי לאהוב את מי שראיתי עכשיו, אבל היה משהו בי אחר.
החלק הזה ידע לאהוב כמו שאף אחד בעולם לא ידע.
שרבב מילים כמו צ'רניחובסקי והילך כמו משה על המים.
מהפנט כל העובר ושב ונותן את המבט הנכון ברגעים הכי גדולים בעולם שיכלו רק להנציח עשור שלם.
משהו שם באהבה הענקית הזו שיצאה החוצה צרחה את אותו משפט של אותה אישה עטורת שבחים
"האהבה זה הדבר היחיד שחופשי".
וזה החזיר אותי בחזרה לאותה נקודה.
אליי.
המשהו האחר הזה שבי החדיר בי חיים , חיוניות , שפע, תשוקה , ערגה , צימאון .
וזה היה הדבר היחיד שאהבתי באמת.
להרגיש את זה בין כל ההמון.
להרגיש שיש לי שפה משותפת עם הצד האחר בלי שאף אחד יבין , בדיוק כמו העצים שידעו לדבר בשפתם בלי רצון לתת פירוש לאלו שלא יכלו להבין.
שחזרתי אליי העיניים האלה הביטו בי שוב.
צורחות מתוך ארובותיהן , ריקות מתוכן.
מכחול כחול טובל בתוך אבקה תואמת , מטביע את יגונו בתכולה ומורח עין אחד כחולה.
משיחה אחת ארוכה עד זווית קצה העין העירה את התשוקה שבי.
טבילה נוספת יצרה צבע ראוותני בולט וחושני לצבע עיניי והוציאה את השפע שבי.
המכחול השני טבל את עצמו בצבע סגלגל עד שחור כהה וסימן קו סימטרי כעיפרון שחור לעפעפיי והעיר את החיים שבי.
צבעו השחור של האודם הגותי על שפתיי העיר בי את הצימאון .
ושיערי השחור הארוך העיר בי את הערגה.
שמלאכתי הגיעה לסיום יכולתי להרגיש את "האחר " ניעור לחיים.
כמו שפן מזורגג שמוציאים מכובע קסמים.
כמו דיבוק.
אני כבר לא הייתי קיים יותר שם והשעה הייתה נכונה.
כל יום שלישי ב-19:00 .
בלי פספוסים מיותרים.
ואני רק הרגשתי שאני מפחד לאן ה-"אחר" יוביל אותי הפעם."
הזכויות שמורות להדר מיליס.
