ב"ה
מגירה אחת
ארבע דפנות בסיס
להכיל
במגירת השולחן של סבתי מצאתי אותה. מחברת עבה וגדולה של שורה אחת כריכתה חומה, נייר נטול עץ
כך נכתב על גבה. לקחתי לי נשימה ארוכה
והתיישבתי על הספה שבחדר. הנייד היה כבוי אף
אחד לא יטריד אותי, לפחות לא עכשיו. ניתקתי גם
את הטלפון שבבית וידעתי שאני צוללת אל
הרשומון.
סבתי עליה השלום הלכה לעולמה בשיבה טובה,
היתה כבת תשעים ושתיים. עיניה צלולות שמיעתה
חדה ביותר ובכן כן מוחה היה עירני להפליא. לא
פעם חשבתי לעצמי שלוואי והיו כמה צעירים בעלי
אותה עירנות כשלה. אמנם לא תמיד ביצעה את אותן מטלות של הבית כבעבר אך היו לה האמצעים שהוריש
לה בעלה המנוח, סבי ז"ל שאפשרו לה עוזרת פעמיים בשבוע. כעת אני רואה לנגד עיני כיצד הקפידה על
נקיון ביתה. כמובן שמימי העוזרת התמרמרה בחשאי
שכן שמעתי אותה לא פעם ממלמלת "אוף, איזה קפדנית" אבל סבתי עליה השלום הקפידה ועוד איך וגם ידעה שמימי אינה שבעת רצון, אך תגמלה אותה ביד רחבה והיא נשארה לעשות עבודתה מזה עשרים שנים.
פתחתי את המחברת, לעיון ראשוני. בצוואתה של
סבתי נכתב כי את הבית הינה מורישה לי נכדתה
היחידה בין נכדיה שבמשפחה וכן את רהיטיה הישנים שם בשידה במבוא הבית מצאתי את המחברת. ביתה
של סבתי עליה השלום היה המקום אליו נהגתי לברוח בהיותי נערה כשהתמרדתי כנגד הוריי וכשביקשתי
פינוק ותשומת לב שופעת. אפילו עכשיו עוד
מהדהדות אלי שיחותיהם של סבי וסבתי עליהם
השלום איתי, ללמד אותי בינה וכיבוד הורים. הם לא
ויתרו לי כלל בעניין הוריי ונתבקשתי בתקיפות
להתקשר לאבא וגם לאמא לאמר להם שאני אצלם,
שלא ידאגו. איתם לא נהגתי להתווכח אהבתי לשמוע
את דיברהם. התרפקתי עליהם והם פשוט עטפו אותי. "יעלינקה עכשיו זהו למחוק את הדמעות ולשבת לאכול" נהגה סבתי לאמר בסיום השיחה ושניהם שהיו
יושבים לידי גומעים איתי כל כף מרק ובעינים טובות ליבם מתמלא לשמוע את סיפוריי בית הספר.
עיינתי במה שקראתי לו הרשומון ואיני יודעת בדיוק
על מה ולמה, המילה נדבקה למוחי. בעמוד הראשון הופיע ציינה סבתי את תאריך בו כתבה "א אלול התשמ"א", החלתי קוראת ..."אתמול, אני כבר משתגעת,
מה זה היה צריך להיות? הרעשים הללו ששמענו אהרון ואני. הערתי אותו השעה היתה בערך שלוש וחצי לפנות בוקר, אני נשבעת. מישהו מעלינו גרר משהו. הערתי את אהרון , עד שהוא התעורר הלב שלי כמעט פרח ממקומו. רעשים, גרירה ואמצע הלילה. אהרון קם בקושי וישר שאל נו מה? עוד פעם הרעשים האלה מעלינו? תשמע תשמע אמרתי לו, הפעם אתה שומע גוררים שם משהו
אתה שומע אהרון עם עינים חצי עצומות סימן לי בלאות ש...ש..וניסהלהקשיב הרעשים פסקו במפתיע. אנחנו אוהבים את הבית קשורים אליו אבל אני לא זוכרת שנים , שנים שלא היתה לנו הטרדה כזו. עכשיו שנינו ערים, מתהפכים מצד לצד בקושי יכוליםלישון, כשנרדמנו לבסוף השעה היתה משהו בסביבות ארבע וחצי לפנות בוקר.
מחר יום חדש ושוב פעם עם העיפות הזו. אולי ארשום למימי את מה שעליה לעשות מחר היום, אני כבר מבולבלת".
הפכתי לדף הבא והמשכתי לקרוא ..."ד אלול התשמ"ב. היום ניקיתי עם מימי את הבית וכל הזמן ניקרה בי המחשבה
על השכן הזה מעלינו. בארוחת צהרים אמרתי לאהרון
שחייבים לבדוק מה קורה שם בדירה מעלינו, לא יכול להיות שכל כך הרבה זמן בכל לילה יותר נכון באמצע הלילה יגררו משהו. ובכלל הגיע הזמן לבדוק מה קורה שם אצל השכנים מעלינו. גר שם אלי בן-דור. ערירי למרות שהיו לו ילדים,
אך כיוון שמעולם לא ראיתי את ילדיו וגם אהרון לא, קראתי לו ערירי. אמנם בליבי חשתי נקיפות מצפון אך גם לא ראיתי שמישהו בכלל מגיע לבקרו. בכל מקרה אלי השכן שלנו מבוגר , בסביבות השישים וחמש אני חושבת ואמרתי לאהרון
נו תראה אין לו מה לעשות באמצע הלילה חוץ מאשר לגרור
מי יודע מה ולהפריע לכל השכנים? אהרון לא ענה הוא סיים את הארוחה, פיהק פיהוק ענק כן באמצע היום ואמר שהוא
אחרי ברכת המזון הולך לישון. זהו אני חייבת לבדוק מה
קורה עם השכנים שלנו, עם אלי השכן. לא יכול להיות שגם הלילה לא נישן"...יעלינקה הגיעה היום מבית הספר
ואהרון אמר שחייבים לדבר עם אורן ורונית. מה אני יעשה איתה , רבה כל כך הרבה עם רונית, וכלום פתאום לא מסתדר לה. היא אומרת שהם נכנסים לה יותר מידי לנשמה, שאלתי אותה כמה פעמים נו מה אלה ההורים שלך ואם הם לא ידאגו לך אז מי כן, היא משכה בכתפיה ואמרה שהם לוחצים אותה, הם ביקורתיים מידי וקפדנים. אמרתי לה נו יעלי גם אני כזו, אבל היא אמרה שאת סבתא ואצלך זה אחרת. אנחנו
משתדלים לא לפנק אותה יותר מידי. חייבים לדבר איתם
לעזור לקטנה".
הנחתי את המחברת ודמעות החלו לזלוג במורד
לחיי. למרות ששניהם סבי וסבתי הלכו לעולמם
בשיבה טובה הרי שכל כך הרגשתי בחסרונם.
הרגשתי לא פעם כמו ספינה טרופה בים, הם היו
העוגן שאותו השלכתי אל החוף, הם היו עבורי עוגן.
עם אותה בבת חיוך בעינהם הטובות ועם אותה
הסבלנות שחסרתי . עצמתי את עיני לרגע וראיתי
לנגד עיני את המערבולת ההיא, אותה ערבולת בה הסתחררתי כל כך הרבה פעמים. כל כך הרבה שנים. צללתי אליה שוב מכווננת. נגעתי בקרקעית החשוכה הפעם עם שתי כפות ידיי . שחררתי והחלתי נעה עם הסופה המסחררת, חסרת משקל, בכייף, מהחלק
הפנימי במעגלים גדלים והולכים, החוצה החוצה.
ניגבתי את הדמעות שנשרו וזלגו גם מאפי אל חולצת הטרנינג וניגשתי לשטוף את פניי. חזרתי לקרוא
במחברת ..."כ אלול התשמ"ב, כבר כמה ימים אני מנסה לשכנע את אהרון שיעלה אליו , אל אלי בן דור והוא
מתעקש שלא, לא יודעת אם אני אצליח להבין את מי שישן לצידי כל כך הרבה שנים. מה זה לא? הההוא מפריע לנו
לילה לילה ואהרון אומר לא. משגע אותי האיש הזה שלי.
מה אני צריכה לעלות אליו? אז נכון שרציתי אבל הם שני
גברים שיסדירו את העניינים בינהם. וחוץ מזה חוץ מלא החלטי אהרון לא הסביר כלום למה למשל אינו מעוניין
לעלות לאלי ולשאול אותו מה בדיוק הוא גורר שם כל
לילה שהורס אותנו בשיטתיות... רונית קפצה עם יעלי
לביקור, אמנם קצר הם מיהרו לקופת חולים,אבל באו
לכמה דקות להגיד שלום לסבא וסבתא. אהרון דיבר
אתמול עם אורן, נראה שמשהו שם זז לטובה".
הפעם שלאחר מכן שכתבה סבתי היה בא' כסליו התשמ"ג "היום אהרון אחר להגיע הביתה. בסביבות
השעה חמש אחרי הצהרים כיוון שעדיין לא הגיע עליתי
אל מר אלי בן דור ודפקתי בדלת. שמעתי גרירה של
רגליים וקולות של צחוק מהדירה שלו. הופתעתי. ומר אלי
בן דור פתח את הדלת עדיין לבוש בפיג'מה של הבוקר ומעל חלוק. שלום לך אמרתי בשקט "רציתי לשוחח איתך". בואי הכנסי השיב לי. בואי והוא פתח את הדלת לרווחה. הבטתי פנימה וראיתי לא פחות את אהרון בעלי יושב לו שם
בניחותא מתכבד בספל תה ועוגה . אמרתי לו מה אתה
עושה כאן? אמרת שאתה לא... הפסקתי את דבריי ואהרון אמר לאלי ספר לה. מה הבטתי בשניהם תמהה ואלי אמר לי
מה שבעצם סיפר לפני זה לאהרון שכיוון שאינו יכול לישון
וכל לילה הוא מתעורר בסביבות השעה אחת אחר חצות
ונשאר ער כמעט כל הלילה, הוא עושה מידי פעם סיבוב אל החלון. מציץ החוצה. קורא קצת, מנשנש, ושוב חוזר חלילה
אל החלון. ובכן אלי ראה בכמה וכמה לילות שני בחורים צעירים שניסו להגיע אל מרפסת דירתינו, אותם בחורים הוא הדגיש לנו. כדי לאותת שנזהר פשוט גרר שולחן או כסא שנתעורר. מה פערתי את עיני ולא יכולת פשוט להודיע לנו, יכולת הרי לרדת ולדבר עם מישהו מאיתנו, הנה אתה יושב עכשיו עם בעלי אמרתי לו. כן את צודקת הוא אמר לי אבל כשאני מזיז שולחן כל השכונה שומעת.
דיפדפתי בדפים הבאים והגעתי לתאריך "כ"ה
בכסליו התשמ"ה. ערב חנוכה, הנר הראשון. אהרון ואני מדליקים נר ראשון עם אורן רונית ויעלי. הם הגיעו כל כך שמחים. אהרון ואני מחליפים מבטים . אנחנו מאושרים.
הזמנו גם את חגית ודוד והילדים וגם את רויטל וניסים אך
הם אולי יגיעו יותר מאוחר. שמענו קולות של שירה אצל
השכן שלנו, כן זה שקראתי לו ערירי, אלי. האמת אני
מתביישת בעצמי איך הדבקתי לו את הכינוי הזה שקצת צובט
בי אצלי בי עצמי. גם איך מרגישה אם היו עושים לי את זה, מדביקים לי כינויים.
יש לו אורחים, מעניין איך לא שמתי לב שכן מגיעים אליו אנשים. שרנו קצת ודפיקה נשמעה בדלת בנו הבכור של
אלי הגיע מארצות הברית עם משפחתו חזר לארץ וכעת הוא אצל אביו עם המשפחה כולה וביתו חזרה אחרי שהיה ארוכה
בהודו וכבר כמה ימים שהם אינם משים מאביהם, שניהם מזמינים אותנו לעלות ולכבד אותם בנוכחותינו. את כולנו שנדליק ביחד נרות חנוכה. וודאי שעלינו. כולנו . אצלי בלב כבר מתנגן השיר הנרות הללו שאנו מדליקים, על הניסים
ועל הנפלאות.
*
כ"ד בשבט התשס"ח
30.1.08
