חמש דקות.

בדמיוני הייתי אוכלת גברים, מותירה אותם מרוסקים מאחוריי ומעליהם גוחנות נשותיהם פעורות הפה והאישונים. בין כבלי המציאות המשטים- ברחוב אלך ואאסוף אחרי עדר מטומטמים בלי להפיח ולו תו אחד בחליל. עד לגהנום ממש אקח אותם ואחזיר בחזרה, למודי סבל וכאב.

אוויר, הסכמתי איתכם, אפס אני- לא עוד. בחיים אחרים הדמעות נשרו ממני לעד ועתה הנני מודעת, הנני אחת.    

נעים מאוד- ארטמיס, אלת הציד.

©