פתאום נפל לי האסימון

לפני כחודשיים, כמעט ורגע נצחי זה, יום החתונה, לא התנהל. לאחר ויכוח סוחף מצאתי עצמי מסתובבת במיטה ללא מנוח. לא הצלחתי להתרכז ולעשות מדיטציה מרגיעה. ניסיתי להתחבר לאלוהים שבי, לניצוץ חיובי ולקבל ולו לרגע אנרגיות חדשות, אך לשווא. זה לא ויכוח ראשון, אך בהחלט הראשון שלא בא לאחריו פיוס. הרגשתי רע, משוועת לקום ולזעוק ממעמקי הנשמה. דמעה פילחה את עיני, כבועה המייצגת את הרגשתי ברגע נצחי זה. בליטוף ספונטאני העלמתיה, כמו מעלימה עולם ומלואו. צפצוף האיתורית קטע את מחשבותיי והסב את תשומת-ליבו מהטלוויזיה. "זו הקפצה, אני חייב ללכת" פסק בהחלטיות, התלבש, אמר שלום רשמי ויצא. התלבשתי גם אני ויצאתי. הגעתי לפאב. "דיאט קולה בבקשה" אמרתי באיטיות. "קוקטייל הבית עלי" נשמע קול גברי עמוק. הסתובבתי וראיתי חבר ילדות. הבעת התלהבות נסוכה על פניי. התחבקנו בחוזקה והעמקנו מבטים מתגעגעים. מצאתי עצמי שותה קוקטיילים ומשוחחת שיחות נפש לתוך הלילה. החלפנו חוויות וסיפורים, צחקנו וריכלנו. מוסיקה, אורות עמומים ועשן סיגריות כיסו את המקום. התעלמנו כאילו רק שנינו שם. תוך התמוגגות, פניי נפגשו בשלו ושפתיי נגעו בלחיו, הוא סובב את פניו בחדות ושפתיו העבות בצבע הבורדו החושני נגעו בשלי, משכוהן בחוזקה. התנשקנו בעוצמה ובתשוקה. נהניתי מהסצנה, כלקוחה מתוך סרט. נפשי הוסתה הצידה צופה בסרט האהבה הזה. פעלתי נגד הערכים והמוסר עליהם גדלתי. התקשיתי להודות, אך נהניתי. האלכוהול פתח חסימות. חיפשתי סיבה לפרוק מתח והיא באה. בחרתי מציאות, התמקדתי עליה והיא אכן הופיעה, כאמונתי: "אמונה יוצרת מציאות". נסענו לביתו ואני ממשיכה "לצפות בסרט", ממשיכה בלהט התשוקה. במגע מלטף הוריד כל פריט בגד שהיה על גופי. התנשקנו בלהט. עיסינו וליטפנו כל חלק בגופינו. גופו השזוף והגברי רכן מעלי ובמלוא עוצמתו חדר לתוכי, נאלמתי דום, הצטמררתי מהעוצמה, הרגשתי את הלהט בשיאו. האורות העמומים בחדר השרו אופי בתולי, מוצנע ומעומעם בכוונת תחילה, מסיר כל מבוכה, אם הייתה. בגניחות הנאה ובתזוזות מעלה מטה ליווינו את החוויה. היה מהמם, הלבה פרצה במלוא העוז והעוצמה. נרדמנו.

"איך הגעתי לכאן?!" הסטתי מבטי הצידה וברגע אחד ליבי כבד עלי. באותה שניה "נפל לי האסימון". היכן היו הנאמנות והמוסר שלי? התיישבתי, מנסה לקלוט. יד גברית ליטפה את גבי, הצטמררתי, אך הפעם לא מעונג, אלא מהחרטה העמוקה שחשתי. מה יהיה עכשיו? איזו מריבה טיפשית הובילה למעשה הנורא. "לא!! אני הטיפשית", פסקתי. "יכולתי להתייחס לזה אחרת. היכן היו כלי-המודעות באותו הרגע, היכן?". בכובד-לב נסעתי הביתה מנסה לחשוב מה אני עושה, האם אורזת מזוודה והולכת? יהיה לי קשה לחיות עם הסוד. הקשר בינינו מושתת על בסיס האמון. הכל נחתך ברגע זה, חתך עמוק. מעכשיו זה אחרת. מצאתי עצמי מתרצת, שאולי לא כדאי לעזוב, אולי זו הייתה סטייה של רגע ולא אחזור עליה לעולם. אולי.

שכחתי מהלילה הסוחף וחייתי את השגרה, בכל אופן ניסיתי. המחזור החודשי אחר. נלחצתי.קניתי ערכת בדיקת-הריון שהראתה תוצאה חיובית. בחשש קניתי עוד 3 ערכות. כל התוצאות היו זהות. התעלפתי."ממי" שמעתי את חברי. פקחתי עיני. קלטתי כי ראה את הערכות. שתקתי. "מזל טוב לנו" אמר, "למה נלחצת?" קרא בקול נרגש. "אני עוד לא מוכנה לזה". פרצופו גווע. נשברתי ובבכי גוללתי בפניו את הסיפור, רואה עצמי אורזת והולכת. חברי חיבקני בחוזקה, תוך ליטוף אמר: "אני אוהב אותך". נדהמתי. ידעתי שהוא אוהב אותי, אבל חשבתי שיעיפני, שיזעף ויצעק. רציתי שיצעק עלי, רציתי לדעת שעשיתי טעות ולהבטיח שלעולם לא אחזור עליה. "תישארי. ותדעי שבכל החלטה שתיקחי אני איתך". דמעות חנקו את גרוני, התנפלתי עליו בחיבוקים ונשיקות. נסוגתי לאחור: "אתה בטוח?" שאלתי מרימה גבה. "במאה האחוזים" השיב. "שוב הראה את הלך רוחו המדהים, את האמון והנאמנות. כמזכיר כל פעם מחדש במי התאהבתי לנצח", חייכתי לעצמי, מלווה בדמעה בקצה העין. מגע ניגוב הדמעה החזיר אותי לרחבת הריקודים. "על מה חייכת לך אשתי?" שאל חברי-בעלי. "עד כמה אני אוהבת אותך" עניתי בחיוך. "גם אני" ענה במתיקות. במבט הדדי עמוק, שרק שנינו יודעים פירושו, נמשכנו שנינו על-ידי האורחים.

כל הזכויות שמורות לרויטל פייגל  ©

All rights reserved to Revital Faigel ©