כפסע ביני לבינם

 פוסעת בשביל המוכר

 בקצהו, ניחוח ילדות

 כולם עזבו זה מכבר

 סדקים חרוצים בפניו

 חטוטרת נושא על גבו

 עשב שוטה בצדעיו

 נוטה הוא על צידו.

 מביט בפנס שמולו

 אורו מאציל כבר שנים

 שכן נאמן לצידו

 עוד מאותם ימים.

 בפינה משפיל עיניו

 ספסל ערירי וחיוור

 בחזית חסרות לו שיניו

 סיפורי אהבה מספר.

 פעם חלפו על פנינו,

 גברים נחושי צעדים,

 ניחוח גברות באפנו 

 טיפוף עקבים דקים.

 חבורה עצובה נאנחת

 חולמת שחוק ילדים.

 אין כמו קצת נחת,

 לשמח לב קשישים.

 אני לדרכי הולכת

 נוצרת כל פינה

 רק בגרוני צורבת

 מתנגנת לה

 פרידה.