Storming Down

אני יושב במטוס ההובלה האפור והערפילי.

לידי יושבים חבריי, כולם מרכינים ראשם.

היום הגיע, אחרי מאות שעות של אימונים בין רכסי השמיים.

מגיעה קריאה, הגיע הזמן לצאת לדרך האחרונה.

אנחנו מסתדרים בשורות ואוחזים בידיות המתכת הלבנות.

אחד אחרי השני, הם קופצים באומץ רב.

וכשמגיע תורי אני עוצר את נשימתי, עוצם את עיניי, וקופץ אחריהם.

האוויר הקר מקפיא את פניי. אני פוקח את עיניי ומביט לצדדים.

מיליונים שדומים לי, לבושים בגוונים כחולים-שקופים,  מרחפים לידי.

כולנו נופלים מטה, ומתמודדים עם הקור העז.

לנגד עיניי נפרשים הרכסים שפעם היו מוריקים וקסומים,

אך כעת רכסי ההרים הם טהורים ולבנים כשלג.

המראות נראים הרבה יותר קרובים עכשיו.

ואני חש מבין כל אלה שמרחפים סביבי;

כפתית שלג יחיד בתוך רכסים עצומים ומושלגים.

לאף אחד מאיתנו אין מצנח, אך זה סיכון שהיינו מודעים אליו מראש.

ככל שאנו מתקרבים יותר ויותר אל הקרקע הלבנה, אני כבר לא מסוגל להתמודד עוד עם הכפור.

גופי מתחיל לקפוא, ואני לא מסוגל להרגיש עוד את ידיי ורגליי.

חמישה מבין חבריי התרסקו לתוך הר מושלג.

שישה נוספים התרסקו לתוך גג רעפים קפוא של בית מסוים.

עוד שניים נפלו כמעט על אדם עם מגלשיים שהתכוון לגלוש במורד ההר.

אחד נפל על שמשת מכונית והותז לחלקים קטנים.

ואני, ברגעיי האחרונים, נחתתי על אפה של ילדה מנומשת.

היא נגעה באפה, חייכה ואמרה:

"אני אוהבת את הגשם".