חוד החנית של התרבות מול ההשתגעות

והנה שכנה לה בעיר הגדולה שכונה חמודה וקצת עתיקת יומין ושמה נווה חמודותיים ובה שתי חמודות: אולם ריקודים, כמעין סטודיו ובצמוד אליו ספרית כתבי עת מפוארה ומשוכללה אשר תרם גביר אלמוני שביקש להנציח את שמו אך שכח לעשות זאת מכיוון שנפל ומת.

והנה לא היה קשר בין שני האולמות הנ"ז. על אף שגרם מדרגות אחד הוביל לשניהם. כיוון שהאוכלוסיות בהן היו שונות בתכלית דופי מן השנייה. אם בסטודיו הריקודים היו מבקרות צעירות מרהיבות עין ומשובבות נפש הרי שבאולם העיתונות שהכיל עיתונים רבים כמו "דה מרקר" "הארץ" ומעריבידיעות. ביקרו אנשים שביקשו לבטל ולשחת זמנם לריק בין כל שאר המגזינים וביקשו לקבור את מיטב שעותיהם במקום על חשבון משפחה או עבודה. וגם טיפוסים אנושיים רבים לא חסרו. ועליהם נסוב ונסובב גלגלי עלילתנו המשעשעה כגלגלי רכבת המשתקשקת בין חיפה לתל אביב יפו ועוצרת בתחנת ארלוזורוב. אבל בכל זאת היה קשר בין הסטודיו לספריה, זאת על ידי פתח איוורור שקישר בין הסטודיו לספריה ובו יכול היה עדי קוקושינסקי, ספרן המקום, לשמוע את ערוץ הרכילות של המחוללות לעת תעשנה את סיגרית הבין לבין במחול הפרא האציל והנודד. על איזה חבר הם מפנטזות, מה עשו בשבוע שעבר, איזה שופינג עשו ומי רוקדת הכי יפה. אך רק עליו לא אמרו כלום משל היה אוויר ריק.

והנה לאותה ספריה יפה שבה ביקרו אנשים לא כל כך יפים ואותו אחד, עדי, היה בחור יורם ממושקף כהלכה בעל שיער שהיה בלונדיני לשעבר ומכנסי יום שבת של ג'ינס. הנ"ז היה בחור רווק בן שלושים ושמונה שלא מצא את בת זוגתו ותמיד היה חושב היאך ימשוך לאולם את בנות החן המחוללות באולם הסמוך. ומאס ליבו בכל היצורים הפוקדים את המקום ואת ספרייתו. אמנם לא היו יצורים אלו מזיקים אך בכל זאת רשם לפניו את תכונותיהם במעין רשימה מרוכזת:

היו שם האוגר, בן ישיבה שעזבה והיה מסתובב בחליפת פארק חדשות לפרקים, שהייתה בו התשוקה לאגור עיתונים תחת העיתון אשר יקרא וזאת מחשש היסטרי פרנואידי, שמא יעלמו העיתונים לנצח ולא יספיק לקוראם בו ביום. וכן היה מבקר שם איש הבקבוקים השמן והממושקף אשר היה מדיף תדיר ריח סירחונין משום שבביתו הדל מטר על מטר אי שם ליד התחנה המרכזית לא הייתה מקלחת והיה מסתובב בבגדים כבדים הן בקיץ והן בחורף והיה מכתת רגליו בין בתי מרזח ופאבים למען יקח בקבוקי הבירה והקוקה קולה והספרייט והקינלי בכדי שירוויח אי אלו מעות לשבר יומו. פעם קרה כי עדי קוקושינסקי נתן לו להשתמש במכשיר המחשב ומשתם זמנו של איש הבקבוקים הדיף המקום ריח של ג'יפא קטלנית והעכבר היה מרובב בכתמי שומן רבים, כשהיה הלה אדון הבקבוקים מתיישב על יד השולחן היה מתקתק ידו באוויר כדרך תקתוק מכונת כתיבה, והפך להיות איש התקתוקים והדבר החסיר אנחה מלבו של האוגר המסכן שישב מולו . כמו כן הייתה ריבה מחוטטת פנים כעין הפיצה. ריבה בשם צילה ציון. בתחילה לבשה שמלה ארוכה כדרך "בנות שמחם" הדתיות, אך לאחר מכן דומה כי נתפקרה והחלה ללבוש מכנסיים שכיסו בקושי על משמניה. והייתה מצעקת כדרך דיבורה עד שהייתה לזרא. היה גם אדם מבוגר עיוור למחצה שלא ראה את העיתונים ותמיד התלונן שהללו נעלמים מפניו כדרך גוג ומגוג ואולי היה מסוייד רחמנא ליצלן, אך לא בדקתי את ההיסטוריה הרפואית שלו ועל כן לא אדע. ולכן על עדי קוקושינסקי היה למצוא את העיתונים שהיו מספר סנטימטרים לפניו. חשד קל היה כי האיש העיוור משתמש בקראק כדרך אותם נרקומאנים ולכן נקרא אותו אדם בשם "כיכר הקראק". עוד היה שם "קנגולץ" עם זקן כשל לץ הולל שלדאבון לב היו לו בעיות נוירולוגיות והיה מקפץ כקנגורו בערבות אוסטרליה והיה דורש תמיד את בטאון חיל האוויר לרפואה וגם משוחח עם עצמו שיחות לבטלה. וכמובן היה "העז", ידידו של איש הבקבוקים שלא סבל מסרחונו של הלה. היה לו בעצם זקן תיש והיה פורס את עיתוני ג'רוזלם פוסט והארץ כדרך שיפרסו בני ישראל שמיכות לפני שנתם הערבה במדבר סיני והיה מדיף את ריח השדה שהביא עמו עשיו הרשע אל יעקב אבינו עלי והשלום. והיה גם איש התיקים שהיה לו כובע קסקט והיה סוחב תיקים כבדים עד לספריה. תיקים כבדים מנשוא שאותם סחב במעלה רחוב אחיגזר- הרחוב הראשי של נווה חמודותיים. דבר מתיש שהיה מרדימו למשך שעות ארוכות.חשדו בו כי הוא שודד בנקים ומסתיר את שללו ומעבירו טיפין טיפין באמצעות התיקים.

לא ידוע איך הגיעו טיפוסים אלו דווקא אל משכן כתבי העת. אבל הדבר משול היה לעש הנמשך אל האור הגנוז בביתו של כל אחד מאיתנו.והיה הדבר לחזון נפרץ לא בעליונים, לא בתחתונים וגם לא בגופיות.

עדי ביקש מהנהלת הספריות מקלחת עבור המסריחים בקיץ בדומה למקלחות השפריץ המופעלות בכניסה לבריכת השחיה. ואף אולי מכשיר לטיהור אוויר מחמת הסירחון של הפוקדים שהתקלחו פעם ביובל. אך מן ההנהלה טענו כי הדבר מותנה באישור תקציבי והם צריכים טופס א 323242343

"ומה זה טופס א 323242343?" שאל

"טופס התקנת אינסטלציה ומקלחות בספריה של כתבי עת!"

חוץ מזה הרגיש עדי שהוא נמצא בסוונה של נגורו נגורו אי שם בטנזניה הרחוקה, שם ישכנו אריות, נמרים, זברות, ג'ירפות, פלמינגו ודיקדיק בצוותא, כל יצור שמר על הטריטוריה שלו ועל מנת העיתונות שלו והיה כי מישהו אחר חדר אל הטריטוריה של אותו קורא וביקש לקחת מן האוכל, און נזיד הניירות. נהם היצור הקורא באיום רב עד כי המאיים נסוג אחור כמו סוס פרעה בים סוף. אמנם הספריה הזו הייתה חוד החנית של התרבות מול ההשתגעות אך עדי חש שהוא משתגע כהלכה וביקש קורס פסיכיאטריה למען יוכל סייע ביד משוגעים אלו להיגמל מהרגליהם המגונים.

והנה יום קיץ אחד עבר עדי קוקושינסקי ליד הסטודיו וראה בנות מצודדות רוקדות אנה ואנה והגיע ופתח הספריה לפני הזמן ומיד נכנסה צילה ציון בשיטת מצליח ונסה ניסתה להרוויח זמן. ועדי הזדעק על חוצפתה וביקש שתעזוב המקום והיא קרבה אליו ובקול כמעט צעקה אמרה:

"מה עשיתי? אני יושבת בשקט!" והוא הרפה ממנה מחשש שמא תצעק מרה.

ואחרי כן נכנס איש הבקבוקים כחזיר מיער מדיף ריח של נבלה סרוחה ושל קקי צפרדעים ועדי כמעט נחנק מהריח ואמר לאיש הבקבוקים: "אתה לא בא לכאן עד שאתה מתקלח!"

ואילו איש הבקבוקים הביט בו בשוויון נפש פשט את מקטורנו מדיף הסירחון וישב לתקתק אצבעו על עיתון ג'רוזלם פוסט. והנה עדי לא חש בטוב וראשו הסתחרר קשות.

לאחר שעה, נכנסה למקום עדינה, מנהלת סטודיו הריקוד, אשה רבת חן והציעה הצעה מהפכנית:

"אנחנו צריכות את אולם העיתונות לריקודים, ובתמורה..."

"אין לכן בעיה לרקוד על השולחנות?" שאל עדי

"להיפך!" אנחנו מתאמנות בריקוד על השולחנות בשביל הופעה בטלויזיה!" צחקקה עדינה

"ומה אקבל בתמורה?" שאל הרווק הנרגן

"החבר'ה שלך ילכו אמנם הבייתה מוקדם. אבל יקבלו כרטיס חינם להופעה של הלהקה המקומית שלנו!"

"הספריה נסגרת! עוד רבע שעה!" הודיע עדי לקוראים ופוקדי הספריה חשו מן המקום לאנחות. רק האוגר נשאר על משמר מאגרו. והיה צריך מעט לחץ פיסי מתון בכדי לגרשו.

והנה נכנסו בנות החן והחלו לרקוד על השולחנות משל היו רקדניות בפאב אי שם בתל אביב או בחוף איביזה או באמסטרדם. והנה אך ראו זאת ה"קוראים" מיד נכנסו בחזרה במן אחורה פנה, כי הריחו את הפרגיות וחפצו לטעום מן הציד הטרי. שהרי את הבחורות ראו רק בעיתונים ולא במציאות. והנה למגינת לבו ראה עדי כי איש הבקבוקים והעז מחוללים לצידם ומעכירים את האוויר בסירחון. וכמה בנות התעלפו קשות ועדי לא יכל סבול זאת והוא צעק על איש הבקבוקים:

"איך אתה לא מתבייש יא חומץ בן עאראק! איש בקבוקי שמן קיק שכמותך! לך תמצא לך מקלחת! לפני שאתה רוקד כמו דוב פנדה"

הבקבוקאי שתק והנה כתגובה הוציא העז, שותפו של איש הבקבוקים, בקבוק מציקלונו ושפך אותו על עדי ההמום.

"תודה לך, אני לא צריך להריח כלום!" אמר עדי, הוא הביט בספריה שהתרוקנה והוסיף "אני צריך לבנות כאן מקלחת , ואפילו אם זה יהיה מהכיס שלי אני אעשה זאת!"

"יש לנו מקלחת בסטודיו!" ענתה עדינה

"אז פשוט תעבירו אותה לכאן!" מיצמץ עדי בעיניו.

"אי אפשר, אנחנו צריכים למלא טופס צריכים טופס א 323242344!"

"ומהו הטופס הנ"ז?" שאל

"טופס העברת מקלחת בין סטודיו לספרית עיתונות בנווה חמודותיים!"