פגשת אותי כשישבתי שם על המיטה הסמוכה למיטת החולה שהגעת לבקר. כשרגליי המתנופפות והמתנודדות להן אל מחוץ למיטה הלבנה, בקצב עצבני חסר מנוח, מושכות אלי את תשומת הלב שלך.
המבט בעיניים שלי היה מהורהר וכבוי. במשך דקות ארוכות, למרות שישבת שם מולי לא ראיתי איך התבוננת בי ומיקדת את מבטך בי. המילים שאמר לי הרופא מספר דקות לפני "שהופעת בחיי" ביקשו להיטמע בתוכי וכל מלאכת מחשבותיי הייתה שקועה ברחמים העצמיים שנברו בתוכי. כך שלא היה סיכוי שאבחין במשהו או במישהו אחר שמלבד המחלה שלי, בכלל קיים סביבי.
הביקורים שלך הפכו להיות תכופים. ובכל פעם כשחזרתי מהטיפולים הרפואיים שקיבלתי בבנין הסמוך, היית שם – מחטיף אלי מבט, מנסה בחיוכך לתפוס את מבטי הכבוי, עד שהצלחת לעורר את הסקרנות שבי.
האופטימיות ששידרת בשכנתי החולה והחוכמה הרבה שעלתה משיחותיך איתה סביב כוס הקפה, כבשו אותי. ובכל יום מאז שגיליתי אותך, חיכיתי לביקורים התכופים שלך אותה, שהפיחו בי אור שסברתי, כי לעולם כבה.
הנוכחות שלך מעבר לווילון שמפריד בינה לביני - הצליחה, גם אם למספר דקות בכל יום, להסיט את מחשבותיי מרחמיי העצמיים ולנוח מהחיפוש אחר אותן התשובות לשאלות שגורלן היה ידוע לי מראש. התפלאתי כיצד המבטים החטופים שהגנבת לעברי הצליחו להקסים אותי ולעורר בגבי את תחושת הזרם הנעימה, שזכורה לי רק מימי נעוריי.
באחד מביקוריך, פנית אלי והתעניינת במחלה שלי. נרתעתי. נסוגתי. אמרתי והזהרתי בקול קר ובטוח שאת המחלה שבי אף אחד לא הצליח לרפא. שהיא אולי מידבקת ושאל לך להתקרב אלי יותר מדי. הערצתי את הנחישות שבך, איך שכהשפלתי את מבטי על מנת שלא תבחין בו שוב דועך בתוכי – שכחת את כל הסובבים אותנו והתמקדת רק בי.
הערצתי את העקשנות שלך להשאר בסביבתי למרות ועל אף, והרגעת אותי שאין לי ממה לחשוש. הרגשתי שכל מה שהיה חשוב בעיניך הוא אני. וכשביקשת להמשיך ולבקר אותי אפילו כשמיטת החולי הסמוכה למיטתי התפנתה, הבנתי שאתה מבקש להיות שם איתי ושאתה המלאך המרפא שלי.
הייתי בטוחה בעצמי, ושקועה באמונה שלמחלה שלי אין מזור. ולכן כשביקשת להכנס עמוק אל תוך חיי, לא חששתי, האמנתי שהמחלה שבי ותוצאותיה, יגנו עלי.
טעיתי. הביקורים התכופים שלך אותי הסיטו את המחשבות מהמחלה שבי. האושר שטפח מיום יום בכל פעם כששמעתי את קול צעדיך במסדרונות הקרים של בית החולים הפרטי, חימם את ליבי. ובכל פעם כשהגעת שמחתי על כי מצאת אותי לבד. נבהלתי, כשגיליתי שכל שליבי חפץ הוא להקיף אותך בהמון אהבה על הנחישות והאהבה הרבים שגיליתי בתוכך.
סחפת אותי. ובמקום להתרכז במחלה שלי, התחלתי להתעניין בך. בחוכמתך ובכישוריך הרבים. ביקשתי לראות את חייך האחרים המתנהלים מחוץ למחלקה הסופנית בה שהיתי והתחלתי לשאול. לא הבנתי, מדוע - כשביקשתי להתקרב, וקיבלתי את האומץ לעשות כן, הפחתת בי את מינון תשומת הלב שלך כמו רופא שמקטין את מינון התרופות כשהוא מבחין שהחולה שלו לקראת סיומה של מחלה.
התבלבלתי. לא ממש הבנתי, איזו תועלת אמורה לצמוח לך מהתנהגות שכזו. ככל שהבראתי, הבחנתי בך מתרחק ממני. הביקורים שלך שינו את גוונם, הם היו קצרים יותר, פחות מחוייכים יותר נוקשים ומלווים בדרישות ברורות שידי אינה משגת. הרגשתי דרכן שאתה מאבד את הסבלנות שלך איתי, אותה ביקשתי ממך לא אחת, בכל ליבי.
בביקור האחרון שלך, ביקשתי לגעת בליבך, רציתי לספר לך כיצד עוד לפני שאתה הולך אני מתגעגעת. תארתי בפניך את החסרונות שבי ואת הכמיהה הרבה שבתוכי ללמוד מאופיך ונסיון החיים שבך בימיי הקצרים שחששתי שעוד נותרו לי איתך. הייתי מאושרת אך גם מבובלת מההרגשה הזו שהפחת בי ושביקשה רק אותך.
לא הספקתי לספר לך, שכמה דקות לפני שהלכת ואמרת כי לא תשוב - ביקר אצלי הרופא. איך הוא נדהם לבשר לי, שאני נס רפואי. ושהמחלה ששכנה בתוכי מספר שנים לא מועט, נעלמה מגופי כלא היתה.
חשבתי גם אני לעצמי:
מעניין מה גרם לך להתעקש להיות נוכח בסביבת אדם חולה שכמותי? מעניין מה בתוכי הפיח בך את הרצון לסעוד אותי ולרפא אותי? מה יש בי שסחף אותך כל כך להתאהב בי ולגרום לי להתאהב בך, על אף שניכר בי ומהתנהגותי כי ימיי איתך יהיו קצרים?
בכיתי [ה מ ו ן] . הרופא היה נבוך – הוא סבר שאני בוכה משמחה. הוא לעולם לא יוכל להבין שמדעית אני אולי נס רפואי, אבל מעשית חזרתי להיות חולה... מ א ה ב ה.
מלאך שלי.. אני אוהבת אותך!
