מילכוד / שרון נחום
היא פקחה את עיניה, תוהה היכן היא נמצאת ואיך בדיוק היא הגיעה לכאן. הביטה סביבה, מבינה שהמקום מוכר. אט אט הבינה היכן היא נמצאת, אך לא זכרה שעשתה את דרכה לכאן.
הדלתות נפתחו משני צידי הבניין ורחל נעמדה שואפת אל קירבה את האוויר החורפי. ליבה פעם בחוזקה עד שהייתה בטוחה שכל באי המלון מסבים אליה מבטם.
היא פסעה קדימה בצעדים מדודים, מעבירה ידה השמאלית עטוית הטבעת על מצחה. היא הרגישה את עורפה לח מזיעה, כאילו זה עתה יצאה מהמקלחת.
לאחר שעברה את מתחם המלון המאויש הגבירה מהירותה ותוך דקות אחדות הייתה כבר ברחוב הומה אדם. היא החליטה כי הפעם לא תיסע הביתה במונית כבכל שבוע והחלה עושה שרכה אל ביתה בהליכה.
המחשבות התרוצצו בראשה. זה חייב להפסק, חזרה ושיננה לעצמה שוב ושוב, אין ברירה אחרת. זה חייב להפסק. אי אפשר להמשיך כך יותר.
גשם החל לרדת ועתה שוב שיערה נרטב אך לא מזיעה. היא לא הרגישה שפנייה רטובות גם מהדמעות שזלגו מעיניה ללא שליטה והתערבבו בטיפות הגשם הדוקרות.
היא לא הרגישה שהלכה שעה ארוכה. נכנסה לחצר, מודה על החשיכה שניבטה מחלון ביתה.
אור השמש שחדר דרך שלבי התריס הפתוחים, הקיץ את מורגן משנתו, הוא התמתח בשלווה, מציץ בשעון המעורר ואחוז בעתה קפץ על רגליו. השעה הייתה 7:40, בשעה זו כבר אמור היה להיות ברכבו בדרך ליומו הראשון בתחנה. הוא החל מתלבש במהרה, מוותר באכזבה על המקלחת והקפה ונשא תפילה שמכונת הגילוח טעונה דייה.
"לעזאזל למה השעון הזה מפשל דווקא היום", סינן מורגן מבין שיניו כשהוא מושיט את ידו אל וו התליה לאסוף את מפתחות הרכב אך אבוי המפתחות אינם. במהירות העביר את מבט סביבו בנסיון לאתרם. שולחן המטבח, השיש, תחב ידיו לכיסי מעילו, אך המפתחות אינם. במבט נואש הוא מביט דרך החלון על הג'יפ שעומד זקוף ממתין להסיע אותו ליומו הראשון במטה המשטרה.
הוא עצם את עיניו כשכל רצונו הוא רק לצרוח על מר גורלו בבוקר שכזה, זה וודאי סימן רע, כל מה שקורה לו עתה. הצלצול הצורם גרם לו לפקוח את עיניו בבהלה. מורגן פקח עיניו כסדק צר ואז פקח אותן לרווחה, מביט על השעון המעורר מחייך לעצמו בהקלה, אל אלוהים, זה רק חלום מלמל. בקפיצה אחת היה כבר בחדר האמבטיה מצחצח את שיניו אך התחושות מחלומו לא עזבו אותו. זה רק חלום, ניסה להגיד לעצמו שוב ושוב, אך עם כל פעם שאמר הרגיש שהייתה לחלום משמעות נבואית.
בחמישה לשמונה התייצב מורגן בתחנת המשטרה במרחב דן ברמת גן. לפני כניסתו העביר ידו בשערו, נשם נשימה עמוקה ונכנס ישר למשרדו של ניצב דוד אלבז, ראש אגף החקירות.
"בוקר טוב, מורגן", הושיט אליו את ידו.
"בוקר טוב אדוני", קבענו לעבור הבוקר על סידור העבודה שלי.
"אכן כך, אך לא כרגע. קיבלתי הודעה דחופה על רצח שבוצע בבית מלון מקומי, אני רוצה שתתלווה אליי", אמר ויצא את הדלת. מורגן מיהר לצאת אחריו.
רחל התעוררה משנתה, היא הופתעה לגלות את השביס עדיין על ראשה. איך שכחה להוריד אותו בטרם הלכה לישון, תהתה. היא העלתה אור בחדר הבנים ובחדר הבנות ונכנסה לחדר האמבטיה לצחצח שיניה. טעם חמצמץ עמד בפיה וראשה היה כבד כעופרת. "זה בגלל השביס הזה", האשימה וניערה שערותיה הארוכות, מתבוננת בהן במראה כרואה אותן לראשונה. עיניה היו אדומות ונפוחות.
הילדים החלו להיכנס בזה אחר זה לצחצח שיניהם ורחל מיהרה למטבח להכין את הכריכים לבית הספר. היא מצאה במטבח את השקית עם הלחמניות הטריות שחיים זלמן קנה השכם בבוקר. שבעה לחמניות כמספר ילדיהם. היא החלה למרוח את הלחמניות בממרח הגבינה כשעיניה נחו על העיתון המונח על השולחן.
"אני בדרך", תנו לי דיווח ראשוני, קרא ניצב אלבז אל מכשיר הסלולארי הקבוע בריכבו.
"מלון אופטימה, רמת-גן, חדר 306, גופת זכר כבן 50, דימום מכיוון הראש", נשמע קול נרגש.
"יש זיהוי של הגופה"?
" המממ.. למען האמת כן! זיהינו אותו ישר כשנכנסנו לחדר", אבל כעת אנחנו בודקים את מסמכיו האישיים, לוידוא סופי, בעוד מספר שניות יהיה לנו זיהוי ודאי!"
"אני מיד מגיע", נבח ניצב אלבז.
"ובכן, איתן מורגן, נראה שאתה עומד להתחיל את תפקידך עם תיק רצח לא קטן", אמר אלבז כשחיוך רחב על שפתיו.
מורגן, הרגיש שהדופק שלו מואץ, הוא ידע שיש לחלום הזה משמעות. והוא עוד חשב שיהיו לו כמה ימי חסד להבין מי נגד מי שם.
רחל לאה, אחזה בעיתון, מתבוננת בכותרת הזועקת, עיניה ננעלו באותיות השחורות כמסרבת להאמין,
" השחקן ומנחה תוכניות הבידור, עידן גזית נמצא ללא רוח חיים במלון ברמת גן".
רחל לאה הרגישה את הדם יורד מפניה ורגליה כשלו, בכוחות אחרונים, התיישבה על הכסא הסמוך והליטה ראשה בין כפות ידיה.
הסוויטה הייתה הפוכה כולה. גופתו החיוורת של הנרצח שכבה על המיטה כשהיא עירומה לחלוטין.
כל הארונות ומהמגירות היו פתוחים ובתוך כל אחד חיטט שוטר אחר. מורגן הביט סביב הנרצח, בוחן את הבעת פניו. הוא היה שלוו מדי לאדם שהותקף, אולי הותקף בשנתו העלה סברה.
"זה מדהים, אין כמעט ראיות מלבד שערה אחת", קרא אחד השוטרים לעמיתיו".
"וספר תהילים אחד קטן", נופף מורגן את מחזיק המפתחות עם התהילים הקטן אל מול פניהם של השוטרים המופתעים".
המשך יבוא..
(סיפור זה נכתב על ידי לאחר סיעור מוחות עם מורגן)
