אחותי

לאורך כל המסע הייתי בעקבותיה, נערה חיננית, קלת רגליים, דיכאונית קמעה. ההתחברות הייתה מידית, מהרגע בו נולדה. אך המסע הזה לא היה צפוי, כמעט לא ריאלי, אפילו לא הגיוני.

עשרים ושלוש שנים , כמניין שנותיה, אחרי הרגע בו נפגשנו לראשונה, בו התאהבתי בה ממבט ראשון. כן, אני הייתי הראשונה להתאהב מכורח הנסיבות, הרי אי אפשר לצפות מתינוקת בת יומה להכיל רגש שכזה, עדיין לא. אהבתה אלי באה בעקבות אהבתי.

אך היום, במסענו על צלע ההר, בתקווה להגיע לצלב, אני זו שבעקבותיה.

איך זה? אתם בטח תוהים, אבל זה כך, אין הסבר.

עברנו כברת דרך, לאו דווקא היום, אלא בכלל. משתי אחיות, לא שייכות לכלום. לא שייכות לעולם. הגענו הנה, כאן אנחנו כל כך שייכות, שייכות אחת לשנייה.

"למה זוגיות לא יכולה להראות כך?" היא שאלה, לא עניתי, כי גם אני תוהה.

במסענו האחרון, לעבר הרכבת. הפרידה הייתה קשה מנשוא. זו לא הייתה הפרידה הראשונה, ולבטח לא האחרונה.

אך שם, כשהלכתי אחרונה, כהרגלי, והיא הייתה שם מולי,כמעט כורעת תחת נטל תיק הגב שלה, "הבית שלי" קראה לו אז בהודו, התגלה מולי חזיון מרהיב.

בתאום מושלם, התרוקן הכביש הסואן משמאלה, ומשב רוח השיר עלים מהעץ שמעליה, וגשם של פרחים ורודים ספק נפל ספק ריחף מעליה.

והיא הלכה לה שם, מולי, לא מודעת ליופייה הבלתי נתפס. הבטחתי לעצמי שכך אני אזכור אותה לעולמים.

כשהגענו לרכבת, לא אמרתי לה כלום. פחדתי, מלאבד אותה.

כשעליתי לרכבת, והשארתי אותה על הרציף לבד, היא שלחה לי את ההודעה " למה זוגיות לא יכולה להראות כך?" ושוב לא עניתי, כי גם אני, כמוה , תוהה.