ב"ה
היא פקחה את עיניה, תוהה היכן היא נמצאת ואיך בדיוק היא הגיעה לכאן. ראשה עדיין היה סחרר והיא אחזה בשתי ידה ברקותיה שהלמו כתופים. עדיין נותרה שוכבת על מצע העלים בבור שנחפר לאחד מיסודות הבית בקצה הכפר, הבור היה עמוק וחשוך ומעט אור הגיע אליה. עלים וטחב כיסו את תחתיתו של הבור הם אלה שמנעו ממנה מלההרג בנפילתה. היא חשה בנוזל החם והדביק שכיסה את ידה הימנית וככל שהצליחה להבחין במעט האור שהיה היא נחבלה בקרתה ודם כיסה את ידה.
השעה היתה שעת בין ערביים, תחילה התקשתה לזכור כיצד הגיעה לשם, אל הבית בקצה הכפר. הפיל הלבן שעמד שם כל כך הרבה שנים, ממתין בסבלנות שיסיימו לבנותו. הבזקי זכרון קצרים הבהבו אליה, ובכן היא אביבה, גברת כבדת בשר כבת ארבעים, נענתה לשיחת טלפון אנונימית. "גברת אביבה" שמעה את הקול השורקני, "כן מי זה"? שאלה תמהה שכן לא היו לה הרבה שיחות טלפון שקיבלה," יש לנו, יש לי משהו שיעניין אותך" אמר הקול השורקני והיא היתה בטוחה שכעת הוא מסתיר ומשנה את צלילי קולו על מנת שלא תזהה. תחילה חשבה להניח את השפורפרת, וודאי שלא נתכוונה להמשיך בשיחה המטופשת אך משהו בקולו גרם לה להמשיך ולהקשיב, "גברת אביבה אני יודע שאת חושבת שזו מהתלה, אך לא. בואי אל הבית של שמעוני בשעה 17.00 בדיוק, בקצה הכפר, ותמתיני ליד עץ החרוב. תופתעי ממה שאראה לך". "מי אתה"? שאלה, "איך אתה מכיר את שמעוני"?, אך לא נותר את מי לשאול. אביבה נותרה עם השפורפרת בידה דהומה והמומה, ומיד התקשרה לבעלה יחיאל לספר לו על שיחת הטלפון המוזרה.
"אביבה אל תלכי לשום מקום" אמר לה בעלה מיד בתום סיפורה, המתיני למחר ונראה מה נעשה. הם שוחחו דקות מספר וכיוון שטרם סיים את עבודתו נידברו להמשיך לשוחח לכשיגיע הביתה. "אל תדאגי אביבה"חזר ושינן באזנה, "אנחנו נגלה במי מדובר ומה קורה" והיא סילקה את מחשבתה מהארוע, וניגשה למטבח כבכל יום חמישי לאפות עוגיות ועוגיות לשבת לחלקם לנצרכים. עד מהרה נמלא הבית בניחוחות משכרים, וצינת החורף שבחוץ נותרה אי שם הרחק, מחוץ לחלונות הבית שנתכסו באדים.
מר שמעוני הבעלים של המבנה שטרם נסתיימה בנייתו, היה ממקימי הכפר, אדם אמיד שנכסיו חבקו עולם. מעולם לא הצליחו בכפר להבין היאך עדיין לא סיימו את בניית המבנה, מר שמעוני לא חסר אמצעים ולמרות זאת מזה כמה שנים שהמבנה עמד ביסודותיו בלבד. הזמן הממושך שהבית עמד במצבו לא הטיב עם החלקים שנבנו, רטיבות פשתה בעמודים ובחלק מהקירות הבנויים, עלים ושאר פסולת נסחפו עם הרוחות לפינות וגומות והעזובה שלטה במקום.
מר שמעוני לא נראה מזה כמה שנים בכפר, וועד הכפר החליט להביא את עניין המבנה הבלתי בנוי אל וועדת הבינוי שבמחוז, על מנת שיחליטו מה ייעשה עם המבנה. אביבה ויחיאל כראשוני הכפר הצביעו אף הם כחלק מתושבי הכפר, לפתור את בעיית המבנה.
יחיאל הגיע מעבודתו, משפשף את ידיו לחמם אותן קמעה . "איזה הבדל" קרא מיד כשנכנס, אביבה ניגשה אליו וסייעה לו להוריד את מעילו מעליו והוא נשק לה "שלום רעייתי", היא הסמיקה קלות ולטפה את לחיו. לאחר כשלושים שנות נישואים ושישה ילדים שבגרו והקימו את ביתם בלי עין הרע, עדיין פרפר ליבה ורגש כשהגיע הביתה לאחר יום עבודתו, כאילו שהתחתנו אתמול חשבה לעצמה. אחר הדפה אותו קלות אל המטבח, להפוגה קלה למפגש בינהם. אז מה שאל בעודו נוגס בעוגת שמרים ותפוחים, "היה לך יום מעניין מה"? "יחיאל זה לא צחוק" השיבה לו בתרעומת, "אתה היית צריך לשמוע אותו, וחוץ מזה כנראה מדובר במישהו שמכיר את מר שמעוני. ומה יש לו לספר או לגלות עלי, יחיאל"?.היא הביטה בו במבט שואל "לא יודע" השיב לה,"בואי נמתין ונראה אם שוב יפנו אליך, וננסה להחליט מה לעשות". אביבה המשיכה להביט בו מאוכזבת מתשובתו, חלטה תה נוסף עבורה ועבורו והתיישבה לידו והוא הושיט את ידו אליה וחפן את כפות ידיה בשלו, והם נותרו כך שוקטים.
יום המחרת, התעורה בשעה חמש לפנות בוקר. השחר טרם עלה והיא נטלה ידיה ומימלה ברכת מודה אני בעינים עצומות קמעה. ומיהרה לשטוף את פניה להזדרז למלאכת השבת. המלאכה היתה רבה, את עיקר ניקיון הבית ערכה מידי יום בשבוע, ניקוי חלונות למען השבת, ניקוי האמבט למען השבת, ולמרות שהבית התנהל בצורה מדוקדקת הרי שהעבודות בבית לא חסרו. כעת השמש עמדה כבר באמצע השמים,
צהרי היום. התבשילים הונחו על השולחן, החלות האפויות הדיפו ריח ניחוח, העוגיות והעוגות הושמו בשקיות גדולות , לחלוקה. יחיאל יגיע ויחלק, חשבה ובכל שקית הניחה עוגה בחושה או כושית ועוגיות שמרים. הטלפון צילצל והיא הרשימה את השפורפרת ועוד לפני ששמעה דבר ידעה כי השורקן על הקו. היא שמעה את נשימתו של האיש מתנשף בכעס כשהוא אומר לה "אביבה חיכיתי לך אתמול ולא הגעת, אל תנסי אותי. יש לי חומר אודותייך ומוטב שתגיעי ליד עץ החרוב בשעה שש". "היי" קראה לו בקול נזעם "שש זו כבר שבת מה אתה חושב, חוץ מזה מי אתה"?. לא היתה תשובה והצליל היחידי ששמעה היה צפצוף ממושך באזנה. רגעים ספורים נותרה כך עם השפורפרת תוהה אם עליה סוף סוף לפנות למשטרה, לדווח על הטרדה, על איומים מסווים ואולי אפילו נסיונות של סחיטה. מה הוא יכול לספר אודותיי חשבה לעצמה והחלה מנסה לנבור בעברה, טרם נישואיה, אחר נישואיה ולא מצאה משהו שיכול להוות עילה להטרדה כזו. היא הניחה את השפורפרת והזדרזה לסיים את ההכנות, פרשה מפת שולחן של שבת, הניחה את הפלטה והמיחם. העבירה שטיפה אחרונה לבית ומיהרה להתקלח לפני שבעלה יגיע.
יחיאל הגיע מעט לאחר צאתה מן המקלחת, חבק את רעייתו והביט בה שואל האם גם היום התקשר השורקן. היא הנהנה ללא מילים, וטרם כניסתו להתקלח התקשר למשטרה לדווח על הארועים. הם נתבקשו לגשת לתחנת המשטרה וסיכמו שביום ראשון בשעות הבוקר יגיעו על מנת לדווח. הוא התקלח אכל משהו קטן ואסף את שקיות העוגות והעוגיות לחלקן לכמה משפחות. הניח את השקית על ידית הדלת ומיהר להסתלק.
יום השבת, אביבה מתחה את אבריה. אין צורך להזדרז היום. יחיאל כבר הלך לבית הכנסת לתפילת שחרית, והיא הרהרה אולי כדאי שתלך גם היא לשמוע את קריאת התורה. היא עצמה שוב את עיניה ונרדמה. כשהתעוררה היתה השעה תשע, היא מיהרה להתלבש ולגשת לבית הכנסת. מנוי וגמור היה איתה לבדוק מי הוא השורקן ומה הוא רוצה מחייה ובקשה בעת פתיחת ספר התורה שהאמת תתברר לה. היא יצאה לאחר התפילה מבית הכנסת, ממתינה ברחבה שליד ליחיאל, וכיוון שהתעכב החלה הולכת לאיטה לכיוון ביתה. "הו הנה את גברת אביבה" שמעה מאחריה את הקול השורקני, היא ניפנתה בבהלה לאחוריה וראתה את מר שמעוני, האם היה זה מר שמעוני? גבו כפוף ושחוח ופניו היו מזרות אימה. "אם תאמרי מילה אפגע בך, התקדמי ללא מילים", שרק באזנה. אביבה אביבה שמעה את קולו של יחיאל קורא אליה, היא התכוונה לסובב ראשה להגיד משהו, אך מר שמעוני חבט בערפה והיא נאלצה ללכת כשהוא מאיץ בה. "מה אתה רוצה"? שאלה, "מי אתה"? "אינך מכירה גברת אביבה אינך מכירה"? "אתה שמעוני"? שאלה בתמיהה כשהיא מנסה במוחה דרכים כיצד להתחמק ממנו, "אל תעלי על דעתך אפילו" שרק שוב באזנה, "התקדמי לעבר עץ החרוב". "מר שמעוני" לחשה באפס קול, "מה אתה רוצה, אתה יודע שאין לי", היא השתתקה ובמוחה ניצנצה המחשבה שמא בשל ההתנגדות לעניין המבנה הוא מתנכל לחייה, "תראה שלא תסתבך יותר " אמרה לו בשקט, "הסתובב לאחוריך, בעלי וודאי אחרינו, הוא ישיג אותך". "אל תחשבי אפילו" לגלג שמעוני. הם הגיעו לאחר כרבע שעה לקצה הכפר וליד עץ החרוב בקרבת המבנה הדף אותה בכח אל גומת סחף עלים והיא החליקה הישר אל הבור שנכרה שם מתחת. כעת נותרה לבדה, שמעוני נעלם מיד כשהדף אותה ובקולו השרקני והלגלגני אמר שבעלה לא ימצא אותה כל כך מהר.
הוא השליך לעברה תמונות של בנה אביחי עם גברת צעירה, זו לא חמדה נבהלה למראה התמונות, איזה בושות, שיחיאל לא יראה אותן, וכמה תמונות שלה עם מר שמעוני בהיותם בגיל הנעורים. חברה הראשון מר שמעוני בהיותו צעיר ועדיין יפה תואר,
"שתזכרי מה עשית לי" שרק ונעלם
אביבה שכבה מוטלת כך בתחתית הבור דקות מועטות לאחר שאבדה את הכרתה וכשהתעוררה, תחילה לא הבינה היכן היא נמצאת ומה מעשיה שם בתחתית הבור. היא התעשתה והבזקי זכרון הופיעו לנגד עיניה, מחתה את הדם שבידה בחולצתה והחלה זועקת בקול "יחיאל יחיאל" , אך לא נשמע אף לא רחש של אדם, היא המשיכה לזעוק אולי מישהו יגיע אפילו באקראי. נשמעו רחשים מעל, היא האזינה בתשומת לב ממתינה לראות ככל שתוכל מי זה. והרחש פסק מישהו הציץ , "אביבה"? שאל יחיאל, "אביבה את שם"?. "יחיאל יחיאל תוציא אותי מכאן, איני יכולה לעלות לבד". "המתיני כבר אדאג
לך, אל תחששי". הוא נפנה במהירות אל הכפר לבקש עזרה לחלץ את רעייתו וכשחזר השליך אליה סולם חבלים שגייס. אביבה טיפסה אט, רקתה חבולה ומדממת וכשהיגיעה לשפת הבור, אחז בה יחיאל להעלותה. היא צנחה לזרועותיו ודמעות הציפו את עיניה. "בואי ניגש למשטרה" אמר לה כשהוא מנקה את שערה מהעלים והחול , "לא! לא! יחיאל בבקשה שבת, בוא נחזור הביתה ונקדש". "אביבה את לא יכולה להשאר כך, הרקה שלך", "אני אהיה בסדר" אמרה, "בבקשה".
הם חזרו לביתם אביבה טמנה בכיס חצאיתה את התמונות שהשליך אליה מר שמעוני וצעדה עם יחיאל הביתה, להתקלח ולסעוד את סעודת השבת. הם לא הרבו לדבר על הארועים למרות שבמחום השתוללו מיני מחשבות, מה הסיבה לכך שמר שמעוני השליך אותה אל הבור, מדוע התנכל כך ומה עומד מאחרי הארועים הללו. השבת חלפה,אביבה הרבתה לנוח ולישון, אוגרת כוחות, וביום ראשון עם בוקר ניגשה עם יחיאל לדווח על הארועים.
הקצין החוקר, עמית בנו של יהושע איילין מהכפר, קיבל את פניהם בחיוך והם שראו אותו מתבגר והופך לגבר בכפר, חייכו אליו כאילו היה בנם. ובכן אביבה בואי ונתחיל מהתחלה, ספרי לי ראשון ראשון ואחרון אחרון אמר ולקח בלוק נייר והתחיל לכתוב את תקציר הארועים. אימת את הפרטים פעם אחר פעם, שאל שוב ושוב את אותן שאלות, מתי מר שמעוני התקשר?, מה אמר במדוייק?, רצף הארועים בבית הכנסת. היא לכסנה מבט את יחיאל בעלה, תוהה האים להזכיר את אותן תמונות שמר שמעוני זרק אליה, תמונות של בנה, התלבטה ואחר החליטה שתדבר בנפרד עם בנה, ולא היא לא תראה את התמונות הללו. היא שלפה אך את התמונות שלה עם מר שמעוני שהיו ארוזים בנפרד והגישה לעמית. "זו את איתו"? "וזה"? שאל והצביע על מר שמעוני ""כן זה מר שמעוני" ענתה, והוא סימן את התמונות כמוצג משפטי. ולאחר כשעה תמימה החל שואל את יחיאל שאלות חזור ושאול לוודא שאין טעויות בדיווח. "מה אתה אומר"? שאלה אותו אביבה, "נראה לך שזו סיבה מספקת להתנכלות, מה שהיה כשהיינו צעירים, מי בכלל השגיח, היתי נערה והוא גם וכבר מזמן בכלל שכחתי שהיה לי קשר איתו אזשהו". "אולי זו אינה הסיבה היחידה" השיב לה, "נסי להזכר אולי משהו נוסף בו הצלבתם את דרככם"?, "אה" השיבה הבית, "ההתנגדות שלנו לבנין ההוא", "השלד הלבן" הוסיף יחיאל, "אולי גם זה". אולי השיבה "אבל ההתנהגות הזו אינה מתאימה לו מעולם לא הזכיר דבר שנגע לימי נערותינו, ולגבי ההתנגדות הרי הוא אדם עשיר והמבנה תקוע אמנם בסוף הכפר אבל תקוע כמה שנים". "והוועדה כלל לא פסקה כלום בנתיים הוסיף יחיאל. משונה" "תראי גברת אביבה" ענה לאחר הרהור, "אנחנו נאתר אותו וניידע אתכם בהמשך החקירה". הוא נפרד בלחיצת יד מיחיאל והם יצאו מתחנת המשטרה עם אותן השאלות ללא מענה. הם צעדו במורד הרחוב, יחיאל נפרד מרעייתו על מנת לחזור למקום עבודתו ואביבה חזרה לביתה שוקלת בדעתה האם להתקשר לשתי בנותיה לשתף אותן בארועים. בניה ממילא היו טרודים בלימודיהם חוץ מ..חלף הרהור במוחה, והיא לא חפצה להשליך עליהם גם את המעמסה הזו, אדבר עם שירה ונילי
חשבה לעצמה ואת הירהוריה קטעה המולת מרדף של שוטרים ברחוב.
מר שמעוני שנראה ברחוב לבוש קרעים ופניו קשות רץ לאורך הרחוב כשבעקבותיו
שוטרים. בידיו החזיק שקית שנראתה לה מוכרת. היי מר שמעוני, זה מר שמעוני לא יאומן, היא זזה הצידה כדי לא לעמוד בדרכם ומר שמעוני התנגש בה וקרא בקול "היא אשמה היא אשמה". הוא תפס בצוארה וכיוון אליה סכין שהיתה בידו, השוטרים התקרבו אט אליו, מנסים להרגיעו בעיניהם, "הנח את הסכין שמעוני" קראו אליו, "הנח את הסכין", "היא אשמה, היא". אביבה המבוהלת עצרה את נשימתה, וניסתה להחלץ מאחיזתו של שמעוני אך הוא הידק את לפיתתו. "את לא יודעת" צרח, "איני עשיר, איני עשיר". "את התנכלת לי גם בוועדה, איני יכול לבנות את ביתי, אין הפסדתי הכל". והוא פרץ בבכי ושיחרר את צוארה של אביבה. "את אשמה, את" הוסיף ודמעות מציפות את עיניו "את דואגת לכולם ולי מי בכלל דואג"?
ח אדר א' התשס"ח
13.02.08
נחמה א.ע.
