כנפיי מלאך

אפלה שררה סביבה, ההילה הלבנה אינה קיימת, נעלמה. גופה החל לשקוע ברצפת הבית, והיא כונסה לשינה. כל המקום שחור. מתהלכת היא בדמיונה על רצפה שחורה מבריקה. מולה עומדות שתי דלתות גדולות. האחת כולה מכוסה בשרכים עוקצניים, נעולה וסגורה עם כל מיני כשפים. ומאחוריה נמצאים השנאה, קנאה, רוע, ועוד מגוון רחב של מפלצות השחור. והדלת השנייה, לא נעולה. כי אם מאחוריה אוצרות טבע, והאושר האמיתי. פותחת היא את הדלת לרווחה, ואור השמש פרץ מתוכה והאיר על האפלה. ניתז את השממה כגשם, וירק החלק לצמוח מהרצפה. היא נכנסה אל המקום, וליבה כמתעורר משינה, פעם בחוזקה. דמה החל לזרום אל כל איבר בגוף, אור האיר עליה, וגילה את פנייה המתוקות. חיוך עלה על שפתיה. זרם לא מוכר פשט על רגליה, והיא החלה לרוץ אל המרחבים. תופסת היא בבלתי נראה, באוויר, ונופלת ארצה אל אותה מדשאה ענקית. שפתיה נפתחו וקולה המתוק אמר "להאמין."

פקחה היא את עיניה, הרימה את ידיה, ואמרה, "להאמין." האפלה נשאבה החוצה כמו צבע שנשטף. ואור לבן שטף את רצפת הבית.  היא הרכינה את ראשה אל תוכה,  והרגישה נוכחות של אש גוברת בתוכה. אש מיוחדת, לא שורפת, ולא אדומה. כי אם אש טהורה, אשר הביאה עימה את השלווה. לא משנה מה היא תעשה, גם אם תוותר- ותפסיק לנסות, היא יודעת שהאמונה תמיד איתה. התקווה להמשיך הלאה נמדדת על פי רצונו של האדם.