לבעלה יש היום יום הולדת. היא תכין בשבילו ארוחה חגיגית.
פסטה ברוטב בשר ותפוחי אדמה עם שמנת. לקינוח יאכלו את העוגה שתאפה לו: עוגת שוקולד עם קצפת ובאמצע ריבה.
הוא יכבה את הנרות ויבקש משאלה, והיא תחבק אותו מאחור ותבטיח שהכל יתגשם, שהכל יהיה בסדר.
שנת חמישים ושמונה. בעלה בן שלושים. בשעות האלו הוא עדיין בעבודה.
היא הייתה רוצה לארגן לו מסיבה גדולה עם הרבה אנשים וקישוטים ומוסיקה וקערת פונץ' ענקית ששטים בה פירות מקופסא.
אבל לבעלה כמעט ואין חברים אז מה הטעם, להכין כזו מסיבה גדולה, רק בשבילו ובשבילה.
זה יהיה כמו תמיד. רק היא והוא.
היא והוא והשתיקות שיש להם ביחד, והבית הקטן שתמיד מסודר, והנגיעות.
ואם תכנס עכשיו לאמבטיה עוד תספיק להתבשם וגם קצת לנוח, לפני שיחזור מהעבודה.
המתנה שקנתה לו מחכה כבר בחדר, עטופה באריזה צבעונית. היא מקווה שתמצא חן בעיניו, לא הרבה פעמים הוא קיבל מתנות.
בדרך כלל הוא עייף, כשהוא חוזר הביתה.
היא מביאה כוס קפה חם ומתוק ומעסה לו את הגב.
היום הוא יחזור עם חיוך בעיניים. היום זה יהיה אחרת.
*
את הנרות הוא כיבה בנשיפה אחת, את כולם.
אחר כך היא נתנה לו את המתנה והוא שמח, או לפחות כך זה נראה.
היא ביקשה שישבו לאכול כדי שהאוכל לא יתקרר.
הוא לא נראה עצוב הערב. שם את התקליט שהם הכי אוהבים, עצם את העיניים, זמזם, ולקח אותה לחדר השינה.
*
שם, הכול היה נשכח.
כול הקולות וכל המראות.
כול הזיכרונות שמשתקפים בעיניים.
ואפילו את המבטא לא הרגישו בכלל,
כשדיברו בשפה שאין בה מילים.
*
בסוף נולדה להם תינוקת.
הם לא תכננו את זה אבל זה קרה. הם קראו לה סוניה, על שם הסבתא שאמורה הייתה להיות לה.
הם היו מוכנים לעשות הכול בשבילה.
והנה, עכשיו הם משפחה מאושרת. משפחה כמו המשפחות האחרות.
אוכלים ביחד ארוחת ערב, נוסעים בשבתות בצהריים לים.
את סוניה שלחו ללמוד נגינה על פסנתר וגם לחוג של בלט קלאסי שלחו, כמו את כול הילדות.
והיא ילדה כל כך טובה, לא עושה צרות, לא מתחצפת, מתחשבת בהורים.
והם, רק מפחדים מה יהיה כשתגדל, ותשאיר אותם שוב לבד עם עצמם.
*
סוניה דווקא בחורה רומנטית. אבל את זה, אף אחד לא יודע.
יושבת בחדרה, כותבת במחברת, שומעת ברדיו שירים ישנים.
בפסנתר היא כבר לא נוגעת אבל מוסיקה היא מאוד אוהבת. רק מוסיקה עוזרת לה לברוח מבת ים ומהבית הקטן של ההורים שלה. לנסוע לארץ קרה ורחוקה, שמדברים עליה בגעגוע, בשקט, אחרי שנדמה להם שהלכה כבר לישון.
בחורים לא מעניינים את סוניה, כך כולם בטוחים. היא חושבת על דברים אחרים.
אבל בלילה,
ידו של אנג'ל,
מלטפת לה את הראש,
עד שהיא נרדמת.
*
אנג'ל היה החבר של אבא. לא היו לו הרבה חברים, לאבא שלה.
היה יושב איתם בערבי הסתיו על המרפסת, שותה תה ואוכל ביסקוויטים, מקשיב למהדורת החדשות ברדיו, מסתכל על סוניה ברכות.
אחר כך היה מתנדב לתפקיד הדוד. "אתם תשבו, אני אשכיב את הקטנה לישון."
וכשהיה גומר להקריא לה את כל הספר, וחוזר אליהם לסלון, כבר היה יכול לשמוע את הנחירות שלו ואת השידולים שלה: "בוא, בוא כבר למיטה."
*
"מאיפה באת?" שאלה אותו אחר הצהריים, ביום קיצי אחד, על המרפסת.
והוא לא ענה רק חייך בלאות.
" מה שהיה פעם היה פעם,
עכשיו אני כאן וזה מה שחשוב.
לא אחזור עוד לשם לעולם."
*
ליום הולדתה העשרים הם קנו לה את המחברת הזו, ורשמו הקדשה.
היא חיבקה אותם בכוח. כל כך התרגשה.
היא שפחדה להגיד להם כשכבר לא רצתה יותר לנגן, שחשבה שיתאכזבו, שיהיו עצובים.
הרי הם כל כך השקיעו, את כל כספם.
שנים רבות חסכו כדי לקנות את הפסנתר בשבילה, מאז שמלאו לה שנתיים.
והם היו מסתכלים על האצבעות השמנמנות שלה כשהייתה אוכלת את הדייסה וידעו,
שהילדה הזו נולדה לגדולות.
התעקשו לשכור את המורה הכי טובה, הכי יקרה, למרות שעמוק עמוק בפנים, חששו שלא יצא מזה כלום.
עד שיום אחד כבר לא יכלה יותר והתפרצה:
"יותר לא אנגן בפסנתר לעולם!"
חשבה שאמא תזיל דמעה, שאבא ינסה לשכנע, אבל הם - שום דבר.
לא כעסו ולא התווכחו אפילו לרגע. "למה לא אמרת לנו שככה את מרגישה? היינו קונים לך משהו אחר."
והיא הרגישה כל כך אשמה, כל כך רעה, כל הלילה התייסרה. איזה הורים נפלאים יש לה. היא לא ראויה להם בכלל. היא והמחשבות האסורות שלה, היא והחלומות המפונקים.
אז מה אם אף פעם לא ישנה אצל חברה, לא יצאה לטיולים שנתיים, לא ...
הנה, עם בנים הם לא הטילו עליה שום מגבלות, ואולי בעצם לא היו צריכים.
*
ובלילות, יורדת על הבית הקטן חשכה, וקר.
קר לה לסוניה במיטתה הגדולה, וקר גם להורים שלה, למרות שהם מנסים לחמם קצת האחד את השנייה.
שנתה נודדת. האם טוב לה? לסוניה הקטנה שלה? האם הייתה מאושרת ביום הולדתה?
ועל מה תכתוב שם במחברת שהיא ואביה קנו לה?
והיא כל כך סגורה, כל כך בשקט, מדברת רק אל הדפים, ולא אליה.
כמו אבא שלה.
"מה קרה לך הלילה?" הוא שואל אותה.
"את רוצה שאוריד עוד שמיכה מהמדף העליון בארון?"
הוא מחבק אותה הלילה. "רק תלכי כבר לישון."
*
וסוניה מתיישבת על אדן החלון, סופרת כוכבים, סופרת חודשים, שבועות, ימים.
בעשרים ואחת לנובמבר יש לו יום הולדת. רק פעם אחת בשנה.
אז אולי תוכל לספר לו קצת עליה.
לנגב את האבק ולנגן לו מנגינה.
*
כשגדלה סוניה החל אנג'ל מתרחק ממנה.
שוב לא היה משכיב אותה בלילה לישון, שוב לא היה מסתכל בה בעיניים רכות, ואם מבטו נח לרגע עליה, היה מסיט אותו מיד הצידה, כאילו נתקל באסון.
סוניה דווקא ניסתה להתנהג כמו פעם, כאילו הוא עדיין הדוד שלה, והיא הילדה הקטנה.
הייתה לובשת כותנות לילה ישנות, מאוירות בציורים עליזים, ומעליהן התעטפה בסוודר גדול שקנו לה פעם הוריה.
"אני מודאגת מסוניה, היא כמעט לא יוצאת מהבית" הייתה אומרת אמא לאבא שלה. "היא כל כך סגורה, כל כך מחושבת. אולי משהו אתה לא בסדר. אני חושבת שהיא בכלל לא מתעניינת באנשים אחרים."
"העיקר שהיא בריאה" הוא מלמל בשקט. הוא היה עייף אחרי יום עבודה מתיש, והבוס שלו נדנד לו כל אחר הצהריים. "העיקר שהיא חזקה ובריאה."
*
יום אחד, אבא שלה חלה.
"דלקת ריאות חמורה בעקבות קירור ומצב פסיכוסומטי. האם קרתה לו איזושהיא טראומה בעבר?"
לבדה ישבה בערב בבית, מקשיבה לקולות הרחוקים מבחוץ.
כרגע סיימה לדבר בטלפון, אמא שלה קצת בכתה אבל אמרה שהרופא אמר שהכול יסתדר, שהכול יהיה בסדר. היא נאנחה.
דפיקה נשמעה בדלת. נדרכה. לא הרבה אנשים מבקרים בבית שלה.
"זה רק אני, אנג'ל, את יכולה להירגע."
היה לה עדיין מבט מפוחד בעיניים.
"אבא שלך שלח אותי לשמור עלייך, בשביל שלא תישארי הלילה לבד."
*
עכשיו אבא שלה יוצא לריצה כל בוקר, לפתח את הריאות כדי שיוכל כבר לנשום. גם אנג'ל רץ איתו, הוא אומר שזה חשוב, לפתח את הריאות, להכניס קצת אויר, בעקר כשגרים בארץ כל כך מחניקה.
פעם אחת הציע לה אבא שלה להצטרף. "זה טוב בשבילך" כך אמר לה.
היא חשבה שאולי הוא צודק וגם ככה לא עשתה שום דבר, רק חלמה, אז היא באה.
בפעם השנייה שהוא הציע כבר סירבה. כול הדרך היא פיגרה אחריו ואחרי אנג'ל, העיניים שלה דמעו מהרוח, וכול הזמן היא הרגישה איך האבנים נכנסות לה לתוך הנעליים.
*
"אנג'ל ממעט לבוא בערבים" אמרה אמא שלה לאבא, והיא הורידה את העיניים, אשמה.
עשתה את עצמה כאילו היא קוראת בספר, שסיפר סיפור על גבר שלא ידע לתת אהבה.
*
בשנת שמונים ואחת הוא נסע לבקר בגרמניה.
"אני אכתוב לך גלויה" כך אמר לה, ועיניה נצצו משמחה.
קיוותה שיום אחד, אולי בעוד שנה או שתיים, ייסע לשם שוב והפעם איתה.
ניסתה לתפוס את מבטו, אפילו לרפרוף קטן, לרגע, אבל הוא כבר יצא לחדר המדרגות.
"אולי לא יחזור" אמרה אמא שלה, כשסגר אחריו את הדלת, משאיר את שלושתם לבדם בסלון הקטן.
סוניה לא ענתה לה רק הורידה את כיסוי הקטיפה האדום, נשפה על האבק שהצטבר כל השנה, הרימה את מכסה העץ והתיישבה.
