פרויקט אתגר משותף לקוראי ויוצרי דרך המילים / רונן
בערך בשתים עשרה בצהריים החום ירד והפסקתי להשתעל. לקח לי חצי שעה עד שהגעתי למסקנה שאני חייב לצאת סוף סוף מהמיטה. הבית קיבל את פני כחבר ותיק. שמחתי להכנס לחדרים שיומיים לא ביקרתי בהם. החדר של ענבר היה הפוך כרגיל. אחת לכמה זמן היא נתקפת בדחף ומסדרת אותו כמו חנות של בנטון. אחרי חצי יום הוא חוזר למראה הנורמלי שלו. לנירית כבר נמאס לריב איתה ואני מעולם לא דגלתי בשיטה הזו. בחדר של בן שררה דומיה אלקטרונית. המחשב, הטלוויזיה, הפלייסטיישן שכבו דרוכים במקומם. מחכים לחזור לפעול במרץ בלחיצת עכבר. פוסטרים של מטאליקה ודרים ת'יאטר הביטו בי מהקירות. הגיטרה נשענה על המגבר כאילו לפני שניה הניחו אותה שם. למרות שבן כבר חודשים לא ניגן בה. אני בכל אופן לא שמעתי אותו. מאז החברה החדשה שלו. פסעתי מחדר לחדר סופג חיים שלמים כאחד שנעדר הרבה זמן. היה משהו מאוד מרגיע בסממני החיים שהותירו סביבי הקרובים אלי. יכולתי לחוש אותם, לדמיין אותם רק על פי האופן שהדברים שלהם היו מונחים. בפינת האוכל נותרו שתי פינכות מארוחת הבוקר. לא משנה כמה פעמים תגיד "תורידו למדיח" תמיד תשמע את "אני מאחר לבית הספר ביי". רציתי להתקשר לנירית לספר לה כמה יותר טוב אני מרגיש וכמה אני מתגעגע אבל החלטתי להתאפק. אולי אני אעשה להם הפתעה, אבשל לכולנו ארוחת ערב. משהו שהם נורא אוהבים. אחר כך אני אסדר את הבית. כשנירית תבוא מהעבודה אקבל אותה בנשיקה אושיב אותה בכורסה, אחלוץ את נעליה ואעסה את רגליה. כוס יין תמתין לה בטמפטורת החדר. אין ספק שמגיע לה פיצוי. מי כמוני יודע עד כמה אני בלתי נסבל כשאני חולה.
חזרתי מהסופר עמוס שקיות. לקח לי בערך שעתיים להכין את האוכל. עוד חצי שעה הם יגיעו מבית הספר. נירית לא תגיע לפני חמש. משאיר את האוכל על אש קטנה, עברתי במהירות בין החדרים מחזיר ספרים למקומם, מפזר את הכביסה, מדיח שני סירים ושלוש קערות, מיבש אותן ומחזיר לארון. חמש דקות. התישבתי מול הטלוויזיה נותן לריחות לעשות את שלהם. עוד שניה ושני המגודלים יכנסו והשאלה הראשונה שלהם תיהיה "יש אוכל?" בטלויזיה הוקרן ראיון עם אדם שאיבד את זיכרונו בתאונת דרכים. חמש שנים לקח לו עד שהוא למד מחדש את חייו. הוא אמר שגם אם הוא יזכר עכשיו הוא לא יוכל להבחין עם זה זיכרון חדש או ישן. ניסיתי לדמיין כיצד אפשר לתפקד באיבוד זיכרון מוחלט. שום דבר בחייך אינו בטוח יותר. הכל ארעי. אתה פוגש מישהו ברחוב שקופץ ומחבק אותך ואין לך מושג מיהו. אתה לא זוכר מה אתה אוהב לאכול ומה לא. אפשר לתת לאדם כזה לעשן סיגריה למרות שבחייו לא עישן. עד כמה החיים יכולים להיות שבירים וארעיים. למעשה מה שמחבר את כל החוויות שלנו והידע לכדי משהו מאורגן ושלם זה הזיכרון שלנו. לרגע נבהלתי כשהבנתי שאין דבר נורא יותר מאשר לאבד את כל מה שיש לך. הרי כל מה שיש לנו, כסף, רכוש, אהבה, משפחה, חוויות – הכל, שמור בתוך בנק זיכרון אחד שיכול להשדד ממך כהרף עין. אילו היה דרך לעשות גיבוי לזיכרון האנושי. הנוירולוג שהתראיין אומנם הסביר עד כמה ארוע כגון זה נדיר אבל בכל זאת תחושת האי נוחות לא נעלמה. אולי בגלל המחלה אני עדיין חלש ומושפע בקלות.
מבזק חדשות. מסתכל בחצי עין ותוהה היכן הם לעזאזל. ניזכרתי באוכל שעל האש ומיהרתי לכבות את האש בשניה האחרונה. כמעט קלקלתי את התבשיל. בטלויזיה דיווחים על בהלת התרנגולות החדשה. יישוב שלם פונה כתוצאה מנהירה של גדודים של תרנגולי פרא מחשש לקדחת העופות פינו את האנשים. בדרום ירד גשם על עיר אחת במשך יומיים. הרחובות הוצפו והחיים הושבתו. שני מטאורולוגים ניסו להסביר את התופעה. חמש ושלושים. אין ילדים ואין נירית. פרסומות. מדביר צפרדעים עם הפס הירוק מבטיח שקט לעשרים וארבע שעות. החלטתי להתקשר לנירית. המנוי אינו זמין כעת. אולי שאתקשר אליה לעבודה ואז היא תצחק עלי שאף פעם אני לא זוכר שלענבר יש חוג, להקה, שעורי פסנתר או קבעה עם חברה ובן באימון או אצל החברה החדשה. הוי הזיכרון האנושי, איזה דבר רעוע. ביחוד שעכשיו אני לא זוכר מה הטלפון אצלה בעבודה. במסגרת מסעותיה לשיפור השכר נירית נהגה להחליף מקום עבודה כל חצי שנה או שנה. אחרי המקום החמישי הפסקתי לעקוב. היה לי את הכרטיס החדש אצלי בארנק. טפיחות נואשות על כיסי גילו לי שאני לא מוצא אותו. הסתובבתי סביב עצמי בכל הבית, אולי על השולחן במטבח כשהכנסתי את השקיות מהסופר. או בפינת האוכל, חיפשתי גם בתוך האסלה ומתחת למזרון – אין ארנק. אולי השארתי אותו בסופר. ניסיתי לשחזר את הפעולות האחרונות שלי. היתה שם זקנה אחת שהוציאה את הקניות מהעגלה בקצב של צב. שקלתי לעבור לקופה אחרת. קופאית נחמדה עם מבטא רוסי ושיער אדום להבה. התבדחה איתי מעל ראשה של הזקנה. זה הכל היא שאלה. ארבע מאות חמישים ושלוש. את החשבון מצאתי בחיפוש באחת השקיות. הוצאתי את הארנק ובחרתי לשלם עם האמריקן אקספרס. יש זמן עד סוף החודש. רגיל, לא בתשלומים אמרתי וזהו... מה קרה אחר כך? לא זוכר. היא החזירה לי את הכרטיס או לא? ומה עשיתי עם הארנק? אני זוכר שהייתי נחוש להפגין זריזות פראית באריזת המצרכים. משום מה היה לי חשוב להראות לבעלת השיער האדום איך אפשר לעשות את זה מהר.
מה לכל הרוחות עשיתי עם הארנק. אחר כך אני אמצא אותו באיזה מקום טיפשי ואבעט בעצמי למה לא חיפשתי שם. התקשרתי לסופר ולא, לא נמצא ארנק חום קצת קרוע בקצה. אם השארתי אותו שם אז מישהו כבר אימץ אותו. צריך להתקשר לחברות האשראי. אבל אם אמצא אותו אחר כך בבית? איזה סיפור.
המחוגים החלו להזדחל לקראת השעה שבע. הערב ירד ונאלצתי להדליק את האור בסלון. הבית נראה לגמרי אחרת בתאורה המלאכותית. חושך הביט לכיווני מהמסדרון ומהחדרים. הייתי ממש מודאג. איפה כולם לעזאזל. שתיתי חצי מבקבוק היין הפתוח. זה עזר לי מעט להרגע. עשיתי עוד סיבוב בבית שהסתיים במטבח ובכף נוספת שטעמתי מתוך הנזיד. הוא כבר היה קר לגמרי. התחילה עוד תוכנית ריאליטי. זה כבר נהיה מגיפה. התגעגעתי לתוכניות הישנות שפשוט המחיזו משהו עם שחקנים אמיתיים. כמו הסדרות המצחיקות שהיו פעם. הישרדות מתחת למים. שישה אנשים, שלושה גברים ושלוש נשים במשך חודשים בתוך צוללת מתחת למים. מי בכלל מעוניין לצפות בזה? או יותר נכון מי בכלל הולך להשתתף בשטויות האלה. לעזוב את הבית, המשפחה, הקרירה בכדי להתקע עם עוד חמישה אנשים זרים. אחד בתוך התחת של השני. מצד אחד אתה מת להעיף את כולם כי אלה כללי המשחק. האחרון זוכה. מצד שני אתה תלוי בהם ויש גם את הקהל בבית שצריך לשחק בשבילו. דפוקים בראש. מעניין ברגעי המשבר שבוודאי עוברים עליהם שם מה הם חושבים?
התחילו חדשות ומיקירי לא היה שום חדש. לא הגיוני. נירית ידעה שאני חולה בבית היא לא היתה חוזרת כל כך מאוחר. ואיפה הילדים? הצטערתי שאני לא מעורב יותר בחיהם ואין לי את המספרים של החברים שלהם. לנירית בטח יש. זה עוזר לי הרבה עכשיו. בעשר החלטתי לפנות למשטרה. הסברתי לבחורה הדי מעצבנת שענתה לי שאומנם לא עברו עשרים וארבע שעות אבל לא הגיוני שגם הילדים שלי וגם אישתי לא חזרו הביתה.
"רבתם?" שאלה החוכמולוגית
"לא לא רבנו. למה בכלל את שואלת?"
"אולי הם נסעו לקרובים או חברים ולא הודיעו לך?" המשיכה להקשות מתעלמת מדברי
"לא יכול להיות. אין לנו קרובים ומה יש להם לחפש אצל החברים שלנו?"
"טוב אני לא יכולה לפתוח קריאה לפני שעוברים עשרים וארבע שעות." וניתקה.
התקשרתי לרמי. לא היתה תשובה. התקשרתח לליאורה. תפוס. התקשרתי לרימה. שיחה ממתינה. נראה כאילו הכל נגדי. קנוניה ענקית שנועדה למנוע ממני מידע. הייתי לקראת סיום הבקבוק כנשמעה דפיקה בדלת. השעה היתה אחד עשרה וחצי. סוף סוף חשבתי. ליתר בטחון שאלתי מי שם?
"מישטרה!" ענה קול גברי ותקיף מהעבר השני. אז בסוף ההיא לא היתה כל כך סתומה חשבתי ופתחתי. מאוכזב שזה לא אף אחד מיקירי. אבל הם היו מצלצלים לא דופקים. שני דמויות במדים הביטו בי מחשכת חדר המדרגות.
"אפשר להכנס?"
זזתי שותק מאפשר להם להכנס לדירה. אחד ליווה אותי למקומי בסלון. התישבתי והשתקתי את הטלוויזיה. חברו נשאר מאחור.
"אתה דיווחת על אנשים נעדרים?" הנהנתי ולפתע חשתי איך גוש עולה וחונק אותי. אולי הם באו לבשר לי שמשהו נורא קרה להם. אם הם לא מקבלים דיווח על נעדרים אלא רק לאחר עשרים וארבע שעות אז מה הם עושים אצלי בבית.
"קרה משהו?" שאלתי בחשש.
"אתה התקשרת אל המוקד?"
"נכון." ראיתי בזוית עיני את השוטר השני נכנס למסדרון וראיתי את האור נדלק באחד החדרים. זינקתי ממקומי ומצאתי אותו בחדר של ענבר.
"מה זה צריך להיות? מה אתה עושה כאן?"
השוטר מאחורי שם יד על כתפי על מנת לרסן אותי. העפתי לו את היד באלימות. הכל פתאום עלה בתוכי כמו ביוב אחרי סופת גשמים.
"תצאו מכאן! ומיד" שמעתי מישהו צועק עליהם. "תעופו מהחדר של הבת שלי." הם הביטו אחד בשני מעל לראשי. מעבירים בניהם איזה מסר שלא הבנתי. כאיש אחד תפסו אותי בזרועותי והוציאו אותי מהחדר והושיבו אותי חזרה בכורסה.
"מה אתם חושבים שאתם עושים?"
"יש לך תעודה מזהה?" שאל השוטר שנכנס ראשון לחדר של ענבר.
"למה אני צריך תעודה מזהה בתוך הבית שלי?"
"חוכמולוג." אמר השוטר השני הצעיר יותר. בחנתי אותם לא מבין מה קורה כאן. לפתע נוכחותם על מדיהם, האקדחים והאלה בחגורה והאזיקים שמאחור הפחידו אותי.
"מה קורה כאן לעזאזל? תצאו מהבית שלי." צעקתי עליהם.
"תעודה מזהה בבקשה." התעקש הצעיר.
"לא זוכר איפה הארנק שלי, בסדר?" הטחתי כלפיו.
"אז תצטרך לבוא איתנו לתחנה עד שמישהו יזהה אותך." הוסיף המבוגר.
"ירדתם לגמרי מהפסים? מה אתם חושבים שאתם עושים? מתפרצים לאזרח הביתה ועוצרים אותו. ממתי הפכנו למדינת משטרה? אני אתלונן עליכם ומהר מאוד תמצאו את עצמכם מחוסרי עבודה."
כל מחאותי המילוליות ואחר כך הפיסיות לא הועילו. כפות באזיקים, לאחר מאבק קצר שבו ידי היתה על התחתונה, הובלתי לתוך הניידת.
"תנו לי לפחות להשאיר להם פתק. שידעו איפה אני." אבל שני השוטרים החליטו להתעלם לגמרי מקיומי והשליכו אותי מאחור. כל הדרך עד לתחנה לא הראו שום סימן שדברי מגיעים אליהם. בתחנה שוב הובלתי כחבילה ונסגרתי כפות בתוך כלוב קטן יחד עם עוד חמישה אנשים. שתיים מהן היו בברור זונות שנאספו מהרחוב וישבו על הספסל. שניים אחרים, מסוכנים למראה, ישבו מבודדים מהאחרים עד כמה שהיה ניתן במרחב הצר והסתודדו. החמישי, בחור כבן עשרים, שכב ישב על הריצפה ובכה ללא קול. דם זלג מאפו ומעל עינו. מדי פעם היה מוחה את הדם וגופו היה מזדעזע מחדש בבכי אילם. ממולנו, בצד השני של החדר היה הדלפק שישבה בו בחורה וענתה על טלפונים. עשרות שוטרים ואנשים על אזרחי יצאו ונכנסו. מבחינתם חמישתנו לא היינו קיימים. איש מהם לא זיכה אותי או את שותפי לכלוב אפילו לא במבט. הזונות זרקו מדי פעם קריאות פרובקטיביות שלא זכו לשום תגובה. ראיתי את השוטרים שהובילו אותי לכאן יוצאים מפתח צדדי מלווים על ידי אדם מבוגר בעל ארשת סמכותית. התקרבתי לסורגים אוחז אותם בידי.
"השיכור נמצא כאן." אמר השוטר הצעיר והצביע עלי.
"תעבירו אותו לחדר חקירות שלוש." הורה הסמכותי והם נעלמו לפני שהיה ביכולתי להגיב.
© כל הזכויות שמורות לרונן
פרויקט משותף לקוראי דרך המילים.
מה קרה לגיבור?
היכן נעלמו בני משפחתו?
מה זה העולם הזה?
האם יש קשר בין מה שקרה למה שנראה בטלוויזיה?
סקרנים?
רוצים לדעת מה קורה בסוף?
הצעות , רעיונות להמשך יתקבלו בברכה וישולבו בהמשך הסיפור
הצעות לשם לסיפור גם יתקבלו בברכה.
