החזנית באדום

"אני זוכרת את זה. אני זוכרת איך ירדתי מהחלון והשוטרים רדפו אחרי." " ראיתי מכונית עומדת בפינה. נכנסתי למכונית וראיתי בחורה בשנות ה30 לחייה, לבושה במדים, וקשורה בחגורה. היא הייתה אחת מהם."

"את זוכרת לאן נסעת?" "כן, נסעתי אל הים. ידעתי שזה לא מקלט טוב, אבל ליבי שקק לראות את הים." "את פגעת בסוכנת שהייתה איתך במכונית?" "לא, אני רק עודדתי אותה, ואמרתי לה כמה אני מצטערת. ראיתי שגם יש לה אוזנייה, ושאיתרו אותנו, אז שברתי את האוזנייה." "אני מבין. ומה קרה אחר כך?" "אחר כך, אני זוכרת שהגענו אל הים. הכביש כבר לא נראה, ובמקומו נסענו על כביש עשוי משיש לבן. האטתי ודמעות החלו לזול מעניי, שוחחתי עם הסוכנת עד כמה אני אוהבת את הים. מדרגות לבנות עשויות משיש נראו לעין, ואנשים עולים ויורדים כאוות נפשם מהים ולתוכו. מים היו על כביש השיש, ואנשים התהלכו סביב. ואז הכביש השתנה, ונהיה אפור. עצרתי את המכונית ולפניי עמד לו שער עם פעמון כמו בכנסייה. שער בודד בלבד, לא היו קירות סביבו, אלא נשים היושבות על ספסלים עשויים מעץ-חלקן היו לבושות רעלות, וחלקן שערן נגלה. בסוף שורת הספסלים עמדה לה אישה שמנמנה עם חולצה אדומה,הקוראת בשפה לא ברורה מספר על עמוד שהיה מונח לפנייה. הייתה לי תחושת דה' זה' וו- שראיתי את האישה הזו פעם. הייתה לי הרגשה רעה. השמיים היו אפורים, והים סער. הרגשתי שמשהו הולך לקרות, ואיני יכולה לשנות את הגורל. גורלי נחרץ. יצאתי מהרכב, והתחבאתי מאחורי ספסל. שתיקה שררה. אישה אחת קמה מהספסל וצעדה קדימה אל עבר "החזנית באדום". הלב שלי החל לפעום בחוזקה. האישה התנדנדה מצד לצד. האישה הושיטה ידיה, ו"החזנית" החלה לומר מילים מוזרות. זה היה מן טקס מוזר. האישה השתעלה, ו"החזנית" הוציאה סכין מכיסה. היא עשתה חתכך לאישה בכף ידה, והאישה הודתה לה. גופי הצטמרר למראה הטקס. אישה רעולת פנים גילתה אותי, והתחלתי לרוץ אל עבר ה"חזנית". לא ידעתי מה עומד מאחוריה, אבל גם לא רציתי לגלות. האישה הלכה לידי ודם יצא מגרונה. עברתי את ה"חזנית" ומולי התגלה לו שביל עם כתמי דם. הזדעזעתי. המשכתי לרוץ, אך הרגשתי ידיים אוחזות בי בחוזקה. זו הייתה ה"חזנית באדום" נבהלתי מאותה אישה. פנייה היו שמנות, וכך גם גופה. רוע יצא מכיוון עיניה ומילים המבשרות רעות פצו מפיה. היא אמרה לי- "לאן את הולכת?"  אך התנגדתי לה.היא חייכה, תפסה את ידי, חתכה עם הסכין חתך בכף ידי ושמה בד לבן על החתך המדמם. הצלחתי להשתחרר ונסתי על נפשי, אבל, הדרך האדומה שבה הלכתי התחילה לזוז. הבטתי אחורה, וראיתי צללים של נשים חולות מתקרבות אליי. עיני לא ראו טוב, והכול היה מטושטש. הסתכלתי על כף ידי הפצועה, והבנתי שה"חזנית" שמה לי סם הרדמה. מבט אחרון לשמים הקודרים, והרגשתי איך נפלתי ארצה."

"בסדר, כתבנו את סיפורך. את מודעת לעבודה שמחר המשפט, ומהסיפור הזה נוצרות האשמות נגדך, בגין חטיפת סוכנת, החזקת נשק, גניבת מכונית ונסיעה במהירות על יתר המידה. יהיה קשה לזכות אותך." "כן, אני מודעת לכך." "יפה מאוד. נתראה מחר במשפט."

פקחתי את עיניי, והכול היה מטושטש. הרגשתי שהגרון שלי כואב, וטעם מר על לשוני. מולי הייתה דלת לבנה. לפתע, הדלת נפתחה ומתוכה יצאה ה"חזנית באדום" רק שלבשה חלוק לבן. "בוקר טוב לך." אמרה האישה. היא הייתה שמנה ומפחידה. "איפה אני? מה קורה כאן?" שאלתי מבולבלת. "אל תדאגי הכול יהיה בסדר." אמרה האישה וחייכה חיוך חושף שיניים מחודדות. "מה קרה לסוכנת?" שאלתי וקולי היה צרוד. "איזו סוכנת?" שאלה האישה.

"הסוכנת שחטפתי, ונסעתי עם מכונית גנובה אל הים." עניתי בפליאה. "אוי מתוקה שלי, שוב שכחת מי את." אמרה האישה. "את ז'קלין לה מור- אחת הרוצחות הידועות בכל פריז- את רצחת כ66 בני אדם. רובן היו נשים. עכשיו, הגיע הזמן לתרופה שלך." עייני נפקחו ותדהמה שרתה עליי. האישה יצאה מהחדר, ועייני ראו חדר לבן עם כריות לבנות. הסתכלתי מטה, וגופי היה כבול בחלוק לבן. צרחה כמו שלא נשמעה מימיי פרצה מגורני.

"הכול היה בסדר בחדר?"  "כן דוקטור, אין לך מה לדאוג. אה, היא שוב שכחה מי היא, וסיפרה על החלום המוזר בים, והסוכנת." אמרה האישה, "הבנתי, תני לה מינון יותר גבוה הפעם." "אין בעיה דוקטור." אמרה האישה ועשתה דרכה אל עבר מסדרון חולי נפש.

כל הזכויות שמורות לדניאל.ח © Loner In Love