מה לא כתבו עוד על אהבה!

מה לא כתבו עוד על אהבה,מלחמה,בעצם אין נושא בעולם שעוד לא כתבו עליו.אז מה לי,ככותב (ת)יש עוד להוסיף?איך אהפוך את האהבה שלי למיוחדת,כך שתעניין קוראים ולמרות שימצאו בה את עצמם יאמרו"אהה,זה מעניין"?

שאלו את מאיר שלו,למשל ב"עשו"וב"כימים אחדים"או את עגנון ב"דמי ימיה"בספרו"על כפות המנעול".

אי אפשר להקיף ביריעה קצרה כזו את כל גדולת כתיבתם.אתעקב רק על דבר אחד,מצומצם והוא" המוטיב המנחה".זוהי מילה סתמית,נושא ,לא ממש לגופו של עניין,צבע,או עצם,שאינם הנושא העיקרי או אפילו לא עוסקים בו ,אבל הוא חוזר שוב ושוב.מפוזר לסרוגין,לעתים במקומות מרוחקים זה מזה,כמו צבעי האור בציורים האימפרסיוניסטים(קחו את הברוש של ואן גוך,קווקוים של צהוב חוזרים שוב ושוב בתוך הצמרת הירוקה,אבל הנושא הוא הצמרת הירוקה),

ב"מישהו לרוץ אתו"של גרוסמן ישנו הכלב שמניע את העלילה וגורם להמשכה.לא זה דינו של הכלב ב"תמול שילשום"של עגנון.הכלב הזה הוא מקרי.הוא כבר ניזכר כידידו של"רגל מתוקה",אבל הופך להיות מלווהו של יצחק קומאר,שהפך צבע בישראל ומחליט לכתב על כלב מקרי כזה "כלב משוגע"כמהתלה(הוצאת שוקן,עמ274"מכאן ואילך לא יתעו בך הבריות..ואף אתה לא תשכח שכלב אתה"אומר "צייר שלטים לכלב.מאותו הרגע הכלב ויצחק-חייהם הופכים למקבילים.עדשבע'583 הכלב הופך באמת להיות משוגע"פיו פתוח ורירו יורד"ובע'605 כבר נאמר על יצחק,הצבע""וכל בעלי דמיונות דימו שראוהו כשהוא זוחל על ארבע וצועק ככלב"מה תפקידו של המוטיב המנחה נירמזנו כאן.במיקרה זה הוא מתאר אנאלוגיה,הקבלה ורוצה לומר שחיי האיש שעלה מאירופה לארץ-חייו הפכו כאן חיי כלב ואף לא כלב רגיל.

המוטיב המנחה,כמו המיתוסים המשולבים בצינעה בתוך טקסט,אומרים לנו משהו נוסף שהמספר לא רוצה לבטא במפורש.כאילו:נו,תבינו מעצמכם.תחשבו מעט.כך אומר לנו.תפקיד שני אלה להוסיף רובד של עומק מחשבה והירהור לטקסט.

בספרו של מאיר שלו"עשו"בסיפור על הדוכס אנטון והמשרתת זוגה,הוצאת עם עובד.אחד מתאומים הוא המוטיב המנחה.זה מתחיל מרחוק מאד עד הגיעו לסיפור המרכזי.אם תקראו את הספר ותשימו לב,זה כמו ריקמה שמשלבת כל הזמן את הנושא הזה.מקול חלש עד שבאמצע הסיפור הוא הופך לקרשצ'נדו.הדוכס אנטון,הוא אחד משני תאומים(ע'7)"כל חייו הרגיש כאילו אחיו התאום המת אוחז בו בעקבו"(גם רמיזה לסיפור מסורתי..אתם יודעים איזה)(ע8)"לאחר שסיימה האומנת לפדרו..נכנסו שני נערים"(ע9)"לזוגה שפחתו האהובה היו שני ענבלים בגרונה" והסיפור ניגמר בהתאבדות של שניים:אנטון ואחייניתו ,מאהבתו ללילה אחד"אבל זה רק קטע אחד מהספר הניפלא הזה.אם תעקבו אחר מוטיבים חוזרים.נוכל לראות משמעויות עמוקות שהן המחמאה של הסופר לאינטליגנציה שלנו  ואתגר למוחנו.ואילו אנו,כשכותבים ולא רוצים לפרט מדי ,יכולים לפזר רמזים כאלה בכתיבה.סמכו על הקורא.הוא יבין,אם היטבנו לעשות.אם לא יבין אז או שלא פיזרנו את המוטיב בתבונה,או שהקורא הזה אינו ראוי לכתיבתנו.