יש לי חלום אחד, קטן, אסור...
אני חולמת לשכב עם פלסטינאי. נער, בחור, גבר.... ילד כזה צעיר, להוט, הולך יחף עם מבט רעב בעיניים, לא ידע אשה מעולם.
יקראו לו אנטון, כן אנטון זה שם טוב בשבילו. זה השם הכי סקסי, בשביל ערבי...
הוא יאנוס אותי ככה, על ארבע, על הברכיים. יש בהם משהו נורא סקסי, בערבים האלה, כזה פראי, חייתי...
כמו חית טרף הוא ינעץ בי את השיניים ואני גונחת, הצילו אצרח...
*
הייתי תוקע לה אותו בין הרגליים, דוחף עמוק, מסובב עד שתברח...
שחור, קשה, ארוך... מגעו החלק, הקריר, מאיים על הגבריות שלי בין שתי ידיה.
תביאי לי אותו יא ילדה, יא פוסטמה, תביאי לפני שאני צורח, מתפוצץ מבפנים. אני כבר אראה לך מאיפה משתין פה הדג, מי כאן הגבר, אני כבר ארע לך בין העיניים. בין העיניים הכחולות, היפות שלך...
מתוקה... כל כך צעירה וכבר סנובית, כבר מרושעת. מבט מזלזל-מפחד-שונא בעיניים. בעיניים הכחולות, היפות שלך...
מבט שלא מסתיר שאת לא רוצה להיות כאן עכשיו, שאת נורא צריכה פיפי, שביקשת הפסקה לפני יותר משעה, שאת מתגעגעת לאמא שלך...
*
למה הוא מסתכל עלי ככה? מה יש לו?
מה הוא, משוגע? מה הוא סוטה מין? פסיכופט? מה, הוא הצליח לקרוא לי את המחשבות בתוך העיניים? אני מלקקת את השפתיים שלי, כי הן יבשות, מכריחה את עצמי להתרכז, להיות טובה, מצטיינת. שלא יהיה פיגוע, שייתנו לי כבר רב"ט, שישלחו אותי כמו שהבטיחו לבסיס סגור אמיתי, עם דיסקוטק מאולתר וסמ"לים חמודים.
אל תסתכל עלי ככה, שלא תעז לאיים עלי במבט שלך, יא אפס, תכף אומרת אותך למ"פ ש...
*
לא קטנים, לא גדולים, בסדר. סגורים וחנוקים בתוך חולצת המדים הקשיחה. ראיתי כבר יותר יפות ממנה, סתם אני מסתכל כי משעמם לי... יותר מחמש שעות שאני תקוע כאן, במקום המזוין-המטורף-המסויט-המזדיין הזה, והפוסטמה הקטנה לא מורידה ממני את העיניים.
"גדול" אני מסמן לה עם השפתיים.
"מה?" שואלות פניה.
"גדול" אני מפסל לה עם הידיים. תמותי שאני אהיה שלך ללילה, אני בטוח שבחיים לא היה לך משהו כזה יפה...
*
הערבים האלה! רק סקס יש להם בראש! רק על זה הם חושבים... טוב, נו, מה עוד יש להם לעשות, תקועים כאן שעות, בקור, בשמש...
ואנחנו, לא תקועים כאן בחום איתם? יותר נכון תוקעים אותם... מממ... לא הייתי מתנג... די כבר עם השטויות שלך! זה פשוט בגלל שאני עוד לא... אבל זה בסדר... אמא אומרת שאני רק ילדה ויש זמן. אבל זה פשוט... מעצבן... שכולם כן ושאני לא, ועם כל הכוסיות שהגיעו שלשום מהקורס עכשיו בטח שאף אחד לא ישתין לכיוון שלי...
*
אני מתקרב לעברה: "להשתין"
"מה?"
היא אטומה או שהיא סתם לא שומעת? "להשתין אחותי, אני מת להשתין."
*
מה הוא רוצה ממני? הבחור הזה, האולי מחבל הזה. הם כולם אולי, כל הפלסטינאים. בטח אבא שלו השתתף בעבר באיזה פיגוע גדול או אחיו, אולי אפילו הוא בעצמו... מתחת לתחתונים יש לו חגורת נפץ, והידיים שלו מלוכלכות עוד מד-
'אני רק בא לעבודה' ככה הם אומרים כולם. פנים תמימות תמימות, מה אתם רוצים מאיתנו? אנחנו רק פועלי בנין ...
אבל הוא לא. לא מנסה אפילו, לא משחק את המשחק. לא כנוע, לא נחמד...
"להשתין אחותי, ל ה ש ת י ן ! את לא מבינה עברית או שאת סתם עושה את עצמך לא שומעת?"
"אי אפשר כרגע, יש בדיוק בדיקה של מישהו חשוד בחדר, יש הקפאת מצב במחסו-"
"בדיקה של חשוד? את צוחקת עלי? הרי כולנו חשודים, אחרת לא היינו פה, נכון? הקפאה? חם לי שאני הולך למות עוד רגע ואם אתם לא נותנים לי ללכת להשתין, אני נשבע לך שאני תו- "
"תו-מר! ע-רן!" (מדברת בקול קצת היסטרי) "בואו לכאן רגע! הבחור הזה! תדברו איתו! אני לא יודעת מה הוא רוצה ממני..."
"להשתין, חמודה, זה כל מה שאני רוצה כבר שעות, ואם אי פעם רציתי עוד משהו אז עכשיו אני כבר בטח לא זוכר... ואם אתם לא נותנים לי ללכת הצידה עכשיו , אז אני אומר לכם ש..." (חושב לרגע) "את כל ה-CNN אני מביא עליכם!"
"אתה!" תומר מתקרב לעברם במהירות, מכוון אליו את הרובה, מדבר בלעג: "לא נראה לי שאתה כאן בעמדה של לאיים איומים,אה,נגה,אני צודק?"
"אבל... תומר... הוא צריך, מה הוא יעשה? מה הוא יכול לעשות? האמת שגם אני כבר... שעתיים, אני מתה..."
"אז ככה זה,נגה פרוכטר" (תומר מצחקק) "את רוצה להגיד לנו שאת מזדהה עם מיעוטים? מזדהה עם הסבל של הפלסטינאים..."
"אני חייבת לעזוב את העמדה!! רק לרגע..."
"הי מותק, אני ביקשתי קודם"
"שקט! שקט כבר!" (תומר צועק עכשיו) "אף אחד לא זז לשום מקום,קאפוט?! אתה,מוחמד, תחזור לשורה."
"מוחמד באבו אחותך!"
תומר: "ערן,קח אותו לבדיקה, האדון הצעיר נראה לי קצת מסוכן"
אנטון: "האמת שאני באמת מרגיש שאני הולך להתפוצץ כל רגע..."
תומר: "ערן,עכשיו!"
ערן תופס את שתי ידיו של אנטון מאחורה, אנטון גונח. מבטו נפגש במבטה של נגה ולרגע הם בוהים האחד בשנייה. בין העיניים שלהם עוברת השלמה, תשוקה, בלבול, רוע...
אנטון: "שתהיה לך השתנה נעימה, עיניים שלי."
נגה: "גם לך."
תומר: "היה נדמה לי ששמעתי שאמרת..."
נגה: "לא אמרתי כלום. שילך, שילך כבר מכאן!"
תומר: (מחייך אליה, סוקר אותה במבט של תרנגול יפה, מתנשא) "את תחזיקי מעמד עוד רבע שעה? עד שלימור שאמורה להחליף אותך תגיע?"
נגה: "אני... אה... כן."
שימות... שימות אמן... התומר המניאק הזה, את מי הוא חושב לעצמו... אז הוא חתיך, אז הוא סגן. נראה אותו שורד בעמדה המסריחה הזאת שעות, מתאפק, מחזיק חזק מבפנים...
ערן: "אני אחליף אותה לרגע, אתה הרי לא רוצה שהילדה תתעלף לנו פה, אה?"
לא חתיך כמו תומר אבל לפחות הוא בסדר, אין לו לב של אבן...
תומר: "אז את זזה?"
נגה: (מלקקת את השפתיים, מכניסה את הבטן, ומנסה לדבר בקול מתוק כמו של אסנת, המש"קית ת"ש שכולם אוהבים) "עוד דקה, תומר, ואני כאן."
תומר: "התכוונת לחצי."
נגה: "בטח, בטח, חצי."
אבל תומר כבר מסובב אליה את הגב, הולך בצעדים מהירים לכיוון של עדי, חייל טרי, שמתווכח בקול דק עם פועל פלסטינאי זקן, שהגיע שוב בלי אישור מעבר.
