בשדה מרוחק, בין הרים וגבעות, חי לו גנן.
הגנן חי בשמחה את החיים הפשוטים שלו, לבדו; כל יום היה יוצא לגינתו, ומטפל במסירות בצמחים האהובים עליו - היה משקה אותם, מדשן אותם, ואפילו שר להם שירים.
עץ אחד שאהב מאוד לטפל בו היה עץ הצפצפה. כל יום היה משקה את הגנן את עץ הצפצפה, מרחיק ממנו חרקים מזיקים, ומנכש עשבים מסביבו.
והגנן אהב את העץ עד מאוד.
בגינתו גם צמח שיח קוצני, שלימים נהיה מפותל וסבוך. בעת שטיפל בו הגנן, היה נזכר איך בילדותו היה מסתתר בין ענפיו בתמימות.
והגנן אהב את השיח עד מאוד.
ועץ איזדרכת גם כן ניצב בגינה. העץ היה גבוה ויציב, ובצילו אהב הגנן לנוח, לשכב חסר דאגות ולתת למחשבותיו לפרוח.
והגנן אהב את העץ עד מאוד.
במרכז אותה הגינה פרח לו נרקיס קטן, מלא יופי ופאר. הגנן היה עומד שעות ארוכות ומביט בנרקיס, והנרקיס הסב לו אושר רב ובלתי מוסבר.
והגנן אהב את הנרקיס עד מאוד.
הגנן אהב את כל אותם הצמחים. הוא אהב את כולם באותה המידה. למרות שהיו ימים בהם היה שוכח את לטפל בעץ הצפצפה כי נרדם בצל עץ האיזדרכת, וימים בהם כלל לא הסב תשומת-לב לשיח הקוצים כי היה מוקסם מיופיו של הנרקיס - תמיד אהב הוא את כולם.
מדי פעם בצבצו בגינה ניצני צמחים ופרחים נוספים. גם איתם חלק הגנן את אהבתו, והקדיש להם אותה אהבה, כפי שיכל.
לאחר שנים בהם טיפל הגנן בעץ הצפצפה, גדל העץ עד מאוד. היה קשה לגנן לטפל בצרכיו הרבים. ובכל זאת, היה יוצא יום-יום ועוטף זרועותיו סביב גזע העץ. למרות שכבר לא יכל אפילו לראות את צמרתו, היה מחבק אותו באותה אהבה שנשארה בליבו.
ופעם, בעת שטיפל הגנן בשיח הקוצים, מעד, וידו הסתבכה בסבך הקוצני. ולמרות הכאב העז שנגרם לו בגלל השיח, ולמרות השריטות הכל-כך עמוקות שסומנו על עורו, עדיין אהב אותו הגנן וטיפל בו באותה מסירות כתמיד.
ועץ האיזדרכת, שבצילו כה אהב הגנן לנמנם בשעות צהריים, עם השנים הזדקן ונחלש. וכבר לא נשאר כוח בגזעו להחזיק את העץ ישר, ולכן נטה העץ לכיוון ביתו של הגנן. ולמרות שכעת חשש הגנן לשבת בצילו, עדיין היה יוצא לעיתים ועומד תחתיו, ואהב אותו הגנן עד מאוד.
פרח הנרקיס במרכזה של הגינה כבר נבל, וצבעו אף דהה. אך עדין היה עומד הגנן שעות ארוכות ומביט ביופיו שנעלם כל-רגע. והנרקיס המשיך להסב אושר רב לגנן.
ושאר הניצנים אשר בצבצו בגנו כבר צמחו ופרחו, חלקם כבר נבלו, וחלקם גדלו ומילאו את המקום בצבעים עזים. וכולם המשיכו לספוג את אותה אהבה אין סופית שהרעיף עליהם הגנן.
ולאחר שנים, הזדקן הגנן, ונבל אף הוא. כבר היה עייף וחלש מכדי לצאת ולטפל בגינתו, אך עדיין אהב את צמחיו עד מאוד; כל יום היה יושב שעות אל מול החלון, מוקסם מיופים של כל אותם הצמחים אשר כל-כך אהב.
עם זקנתו הלך וחלה הגנן. ולא היה איש שיכל לטפל בו או בגינתו.
עץ הצפצפה, שלו דאג הגנן במרץ בצעירותו, המשיך לגדול עם השנים. כל עניינו היה לגבוה עוד ועוד. כל רצונו היה להיות גבוה יותר מכל שאר העצים בגן. לא היה לו עוד צורך בחיבוקיו של הזקן החולה, שאמנם בעבר ריגשו את ענפיו, אך כעת היו חסרי כל-משמעות.
שיח הקוצים, שבעבר זכה לטיפול המסור ביותר מידי הגנן, עם השנים הפך סבוך ומפותל עד אין קץ. הוא היה גאה בהיותו המפותל ביותר מבין שיחי הגן המפותלים. העדיף הוא להמשיך להתפתל ולהסתבך בתוך עצמו, ולא היה לו פנאי לחשוב על הסתבכותו של הזקן.
עץ האיזדרכת המשיך והזדקן. גזעו היציב אשר עליו היה הגנן הנחמד נשען בימים שטופי שמש ונרדם, כבר לא יכל לשאת עוד את משקל העץ הגדול. לאחר זמן רב שעמד נטוי, נשבר לבסוף, ונפל עם כל משקלו על ביתו של הגנן. והעץ, מנותק משורשיו, רק רטן וזעם על הזקן שלא עשה דבר על מנת למנוע את נפילתו.
ואותו נרקיס מיוחד, שהיה מלא חן והדר, ולבסוף נבל, נעתק ממקומו בגלל משב חזק של רוח סתיו. נישא הוא על כנפי הרוח בחוסר-אונים, חסר כוח ויכולת להתנגד, והנה נחת בקלילות-מה אל מול הגנן. ולא כעס עליו כלל הנרקיס, כי ידע הוא את עוצמת הזקנה, והיה מודע לחולשתו של הגנן.
והגנן המסכן, שהיה שכוב מתחת להריסות הטריות של ביתו, נזכר בכל אותם הימים הטובים בהם בילה עם צמחיו, העניק להם אהבה וקיבל שגשוגם כתמורה. ובעודו נזכר בכל אותם רגעים מלאי אושר שעברו מזמן, הבחין הגנן בנרקיס שאהב מאוד נוחת ברכות מולו ברכות, כאילו נישא על ידי מלאכים. הביט בו הגנן במבט מלא אושר, מבט אשר הזכיר לשניהם את השנים שעברו, את הרגעים שחלפו בן רגע.
הרגיש הגנן איך אט-אט נעתקת נשמתו מגופו, הרגיש איך פוקע האוויר מריאותיו, ובכל זאת, בעודו מסתכל בנרקיס, זהר על פניו חיוך רחב ובלתי מוסבר, מלא באהבה שלעולם לא תתכלה.
