האם סופי קרב?
שאלה את עצמה כשחשה דגדוג באצבעותיה.
היה זה דגדוג שהקדים רצון וצורך לכתוב.
מאז ילדותה כתבה. לא יומן שהוא דרך ביטוי נפוצה ואינטימית, אלא כתיבה "יצירתית" שאינה קשורה בפרטים וברגשות שהיו היא עצמה.
רוצה להגיד שכתיבתה באה לה כדרך הבעה, לא צורך לתעד את הקורות והמוצאות אותה. וסגנון כתיבתה
כלל תמיד קורא "סמוי" שאליו פנתה.
לדוגמה, עכשיו:
- ודאי תשאלו מדוע היצירתית שבשורה השלישית נתונה במרכאות?
- להביע יחס מיוחד למילה זו.
- !! מבחינתי, המרכאות מיותרות. מובן שמי שהוא יצירתי הוא מיוחד
- כן? מה היחוד שבו? – התפרצה לדבריו
הקורא הסמוי גירד את זיפי זקנו.
עברו כבר מספר שעות מאז התגלח ושער פניו שוב צימח.
- מה השאלה הזו? – אמר בטון ביקורתי – כאילו שאת לא יודעת... תהיי רצינית!
- אני ורצינות!! מצאת לך צירוף. – צחקה משועשעת.
- ממך הייתי מצפה להבנה והסכמה עיוורת... לא למטר שאלות מביכות – אמר הקורא הסמוי ומיהר להסתתר בין השורות.
נשארה בוהה במחשב. ואני כמוה.
כדי לאסוף את עצמי, חזרתי אליה. אל זו שמאז ילדותה כתיבתה היתה יצירתית. או שמא היתה זו כתיבה "יצירתית" - חשבתי. התהייה נשארה בעינה.
- מה לא בסדר עם המרכאות הכולאות את היצירתית? ןמה פתאום 'כליאה'? – שב והגיח הקורא הסמוי
- "כליאה" זו הברקה שלך – אמרה לו
- נכון – הודה – לפעמים אני כל כך מבריק שאני מסתנוור מעצמי – צחק בקול, מפגיע בה להצטרף אליו.
- תהיה רציני – חזרה על מילותיו.
- באיזה ענין? – חקר – המרכאות, הכליאה, היחוד של היוצר?
הפעם היה זה תורה לגרד את זיפי זקנה. לא! מה פתאום זקנה? זקנו שלו!!!
היא לא היתה הגברת בעלת הזקן מהקרקס... אפילו צימחו להם מספר שערות על סנטרה, תמיד מיהרה ללכת לקוסמטיקאית והיו כלא היו.
מתכוונת שהיחסים ביניהם היו כל כך אינטימיים? – נשאלה שאלה נוספת.
לא ידעתי מי השואל. למען האמת זה לא העלה ולא הוריד כי הכל היה כל כך הזוי מיסודו, כך שאם עוד פרט יישאר סתום, לא נעשה כל נזק.
- מצחיקה אחת. – חזר ונשמע הקול – נזק לא. אבל מה עם "זכות הציבור לדעת"?
- עזוב אותי, שכחת את "צנעת הפרט"? – תקפתי
- "זכות הציבור" – קרא
- "צנעת הפרט" – שאגתי
- זכות
- צנעה
- זכות
- מספיק עם הצעקות חסרות השחר – אמרתי פתאום. רציתי להגיע לפשרה, אפילו שיזקף לזכותו נצחון.. כמה אפשר להתוכח? במיוחד שהויכוח לא הוביל לשום מקום. לעומת זה מספר שאלות מהותיות נשארו ללא מענה.
- תני דוגמה – חזר אלי הקורא הסמוי
- בבקשה - המרכאות, הכליאה, היחוד של היוצר
- מה איתם? – שאל
- כבר שכחת? – נדתי לו בראשי
- לא אני הוא זה שחייב לזכור – אמר כבקי ורגיל
- לא אתה? אלא מי? – התממתי. חששתי שהוא יגלגל את הכדור למגרשי. רציתי להרוויח זמן ולנסח תשובה-פצצה. אך עוד לפני שגיבשתי משפט אישרו דבריו את הנחתי.
- הסופר הוא שחייב להיות בעל זכרון – עיווה פניו מולי
- הסופר? איפה יש כאן סופרים? - האהלתי בידי על עיני והסתובבתי סביב כמחפשת
- היי רצינית! – אמר בהבעה קשוחה
- כבר בקשת פעם – התחנחנתי
- רואה? לך הזכרון! – הכריז
- עוד רגע תגיד "לך הזכרון – סופרת תהיי לנו"! - צחקתי
- ואם אגיד? לא ימצא חן בעיניך?
- כלום מספיק לו לאדם להיות בעל זכרון, כדי להקרא סופר? – אמרתי
השאלה שלי כנראה נגעה בעצב רגיש.
- לצערי – גימגם – לצערי... ההתרגשות חנקה אותו.
עברו מספר דקות ארוכות עד שחזר קולו והתייצב:
לצערי – חזר והגה מילה זו בשלישית – אדם קורא לעצמו סופר, גם אם נקודת הפתיחה שלו נמוכה מזה.
נמוכה ממה? – לא הבנתי
מהיותו בעל זכרון כמובן – אמר בעצב – האנשים הקוראים לעצמם סופרים בימינו, מסתפקים במניה ללא טעות של העשרת הראשונה.
חזרתי להסתובב בחדר כשידי מאהילה על עיני
- מה את מחפשת? – שאל
- את המגרפה – עניתי והוספתי – פסילה גורפת כזו, חייבת כלי עזר.
- תפסיקי לעשות מכל דבר בדיחה – כעס
- זה הדבר היחיד שנשאר לי – אמרתי ברצינות – היכולת לצחוק
- ומה עם פרות קדושות? – שאל – גם מהן תצחקי?
- אם אתה רוצה תשובה, תוסיף אותן למרכאות, הכליאה, והיחוד של היוצר – עניתי בלחש
- מדוע את לוחשת? – לחש גם הוא
- גדול עלי – מלמלתי במבוכה
- המרכאות, הכליאה, היחוד של היוצר?
- והפרות הקדושות – אישרתי – אנ חייבת לתת את הדעת עליהן. זה לא יכול להעשות בשליפה
- אבל השולף הוא שוטר המכס? – אמר מופתע – איך הוא הגיע לסיפור הזה?
- מיד תפסיק – רתחתי
- מה מכעיס אותך? – ניסה להרגיע אותי מבוהל
עוד רגע והסמוי היה הופך סב-טכסט ונעלם מהעין. לא יכולתי להרשות זאת, דוקא היה לי נעים לשוחח איתו, אפילו שלפעמים שאל שאלות מכשילות
- בוא נעשה הסכם – הצעתי
- את טובה בהסכמים? – לכסן אלי עינו כבוחן
- מה יש כאן להיות טובה? - התפלאתי
- את גם מכבדת אותם? – רעם בקולו
- תיווכח כשתקרא את הפרק השני – התרסתי – כשתקבל את התשובות.
- את מתכוונת שלסיפור הזה יהיה גם פרק נוסף?
- מיד תפסיק – רתחתי פעם נוספת – שלא תקרא לזה סיפור. סיפור כותב סופר ואני לא
- את לא מה? – שאל מנסה את מזלו
- אני לא! – הכרזתי – תוסיף בעצמך איזה לא הוא אני.
לפני שיענה לי אמרת חוכמה כזו או אחרת, יצאתי מהחדר ונמלטתי.
