חדר בלב
ממש כמו רבות אחרות גם היא היתה מציצה מדי פעם בהורסקופ שלה.
כמובן, היא לא יחסה לזה חשיבות. זה היה סתם שעשוע.. לא משהו רציני...
ברוב המקרים, חצי דקה אחרי שקראה את הכתוב כבר הפליגה הלאה מבלי לתת את הדעת על הנאמר.
כך לפחות נטתה לחשוב. הורסקופ? זה לא משהו רציני, לא בשבילה.
גם היום, כשנטלה את העתון ועיניה רפרפו על פרטי ההורסקופ המתאימים למזלה, עשתה זאת לכאורה בביטול. ענינים חשובים יותר מעסיקים אותה ולא שאלה כמו: איזה חדר בבית משמעותי עבורה, או מהו הצבע שלה ועוד שטויות כעין אלו.
בעתון כתוב שהחדר שלה הוא חדר העבודה – הרהרה בעודה מניחה את העתון בסל.
בכל זאת יש משהו בדברים האלה – השלימה את מחשבתה – אין כמו חדר העבודה שלה משמעותי עבורה. את רוב שעות היממה היא מבלה בו.
לא. זה לא מדויק. שעות היממה כוללות את שעות היום ואת שעות הלילה... אחרי הכל את לילותיה היא עושה בחדר השינה.
לרגע היא כמו שמעה את קולו של בן זוגה:
- לא חטאת לאמת יקירתי. גם חדר השינה הוא סוג של חדר עבודה.
- אתה והשטויות שלך.
היתה אומרת אילו הדו-שיח היה מתקיים פנים אל פנים. כמה טוב שאני פטורה ממנו, הרהרה בהקלה ומבטה סוקר את חדר העבודה.
חדר העבודה – זה שבו שני שולחנות גדולים. מחשב, מדפסת, מדפים עם תיקים, ספרי עיון, טלפון
ותילי תילים של ניירות.
חלקם מודפס מצד אחר והם נצברים בערמות ומשמשים כטיוטות.
יש גם ניירות לבנים וחלקים משני הצדדים ואלה משמשים את המדפסת ואת מכשיר הפקסימליה.
מכשיר הפקסימליה מוצב בחדר אחר שצילצוליו לא יפריעו אותה ואת בן זוגה בלילה.
כבר היו דברים מעולם.
היתה תקופה ובשעות הבוקר המוקדמות, (כמעט בשעות הלילה המאוחרות) היה המכשיר מצלצל. לאחר מכן היה מגיע פקס בקולות תרועה של חשיבות, כאילו מוצב הוא בחדר המצב של שר הבטחון לפחות.
בפעמים הראשונות כשהתעוררה למשמע הצלצולים, נהגה להיחפז אל המכשיר ולראות מדוע מזעיקים אותם בשעה כל כך לא הגיונית.
פחדים ודאגות לשלום יקיריה המרוחקים היו מציפים אותה בעשותה את צעדיה המעטים מהמיטה אל החדר הסמוך שם נמצא מכשיר הפקסימיליה. כשהגיעה בהולה על המכשיר היתה חוטפת ביד רועדת את ההודעה שהגיעה וברגלים כושלות ממהרת למתג החשמל ולמשקפיה ואז כל עוד רוחה באפה צונחת כשק תפוחי אדמה, על כורסא.
מה כבר קרה? – היתה חושבת מבוהלת – למי?
המחשבה להעיר את בן זוגה שיתמוך בה במעמד הזה, לא עלתה על דעתה אף לא לרגע.
הכירה אותו היטב וידעה שאם אפילו יתעורר, יפטור אותה באמירה כמו
- אשה! חזרי למיטה. זה יכול לחכות לבוקר.
ובלי לתת את הדעת אם היא נשמעת לו אם לאו, יתהפך לצד השני ויחזור לישון.
האמת, הוא תמיד צדק.
כשהיתה קוראת את ההודעה המפחידה, היתה מתבשרת שבסלון הרהיטים צפויה מכירת סוף עונה והיא כלקוחה מעודפת מוזמנת לבוא לקנות.
אם לא היה זה סלון הרהיטים, היתה זו הקוסמטיקאית המפורסמת שהזמינה אותה לטיפול מפנק שיחזיר לה את נעוריה ואם לא אלה, היו אחרים שהתגנבו אל ביתה באמצעות הפקסימיליה ומבשרים לה על מרכולתם בשעות שהשינה יפה להם.
למודת נסיון ודאגות, החליטה שהיא לא מכבה את המכשיר לשעות הלילה, אולי בכל זאת תגיע הודעת אמת חשובה, אבל הוא יהיה מוצב במקום שצילצוליו לא יטרידו את מנוחתם.
כך שבסקירת התכולה שעשתה בחדר הכי משמעותי עבורה, חדר העבודה בו היתה מבלה את יומה, הפקסמיליה לא נראתה.
מה נראה בסקירה?
כאמור למעלה, מחשב, מדפסת, מדפים עם תיקים, ספרי עיון, טלפון ותילי תילים של ניירות.
חלקם מודפס מצד אחר והם נצברים בערמות ומשמשים כטיוטות.
היו שם כפי שלמדנו קודם גם שני שולחנות כתיבה.
על שולחן עבודה אחד, היה המחשב, המקלדת והמדפסת ואת שולחן העבודה השני קשה היה לזהות... הוא כרע תחת ערמות של ניירת, מיכלים של מהדקים משרדיים, קטנים, גדולים והכי חשוב לא מאלה ה'פושטים', העשויים חוט ברזל מכופף, כי היותר נחשבים, הצבעוניים.
על השולחן היו מספר מיכלים גדולים לניירות – דואר יוצא, דואר נכנס, ענינים שבטיפול. כן היה שם שעון שולחני לא גדול אבל מיוחד – השעון היה מותקן בקצה תיבת עץ מחולקת לשניים. בחלק אחד היו מספרים משרדיות ובתיבה האחרת שמרה מספרי טלפון וכתובות חשובות במיוחד.
המחשבה שאלה יהיו זמינים יותר ביומן משרדי, לא התקבלה על דעתה. היו לה מספר יומנים כאלה
וכל אחד מונח על יד מכשיר הטלפון בחדר אחר. משום מה כשנזדקקה למספר טלפון מסוים כשהיתה בפינת המטבח, מסתבר שהמספר אינו רשום בפנקס שהיה שם. כאשר נזדקקה למספר טלפון ביושבה בחדר האורחים, היה עליה לחפשו בפנקסים שבחדרים אחרים... מטעם זה החליטה שהמספרים החשובים ביותר יהיו נתונים במיכל של השעון.
מפאת צנעת הפרט לא תוכלו לדעת איזה מספרי טלפון נחשבו רציניים בעיניה.
תרצו לנחש?
מספרי הטלפון של מאהביה? – תשכחו מזה, הגברת שמרה אמונים בקנאות לבן זוגה.
האמת שזה לא היה קשה, הוא היה איש מקסים ואפילו שלא תמיד היה שם כדי לתמוך בה ברגעים שחשבה שהאיום מכל מגיע, יכולתו לשמור על פורפורציה הועילה לה.
תמיד החזירה אותה לאדמה. בבטחון.
בנוסף,היא ממש היתה אסירת תודה לאיש היפה, המשעשע, החכם, האמין, שהיה כל השנים נאמן לה.
מה הוא כבר עושה בחיים? חוץ מלצאת לעבודה, לקניות ולטפל בה..
על עצמה, לא היתה לה דעה כל כך טובה.
יותר מדי טיפולים עברה (מספרי הטלפון במיכל היו של הפסיכולוגים, הפסיכיאטרים, המוסדות שאותם פקדה מעת לעת) ואלה ערערו את בטחונה העצמי.
"אני מוכשרת, אני יפה, אני אהובה" – חזרה ופיזמה את המנטרה שאמורה היתה להחזיר לה את בטחונה כל פעם שהיתה גולשת אל הכתם האפל.
"יהודה בעלי אוהב אותי, יהודה נאמן לי, יהודה מסור לי." – מלמלה שוב כשהיא חופנת מהדקים צבעוניים באגרופה. "יהודה בעלי...."
צילצולי הפקסימליה החזירו אותה למציאות.
בדרך כלל יהודה היה ניגש לראות את המסר, בדרך כלל הפקסימיליה התאימה עצמה לשעותיו של יהודה...
הפעם – חשבה - זה כנראה באמת הודעת האמת החשובה לה ציפתה שנים. היא מיהרה למכשיר הפקסימיליה חיכתה שניה שהמכשיר יודיע שגמר להעביר את ההודעה, שלחה את ידה ותלשה את הדף.
לנגד עיניה ריצד ציור של לב גדול מפולח בחץ.
בפינה אחת שלו היה כתוב יהודה ובפינה השניה סיגל סיגל? שמי לא סיגל חשבה.
ומתחת ללב בכתב יד עגול, נשי, היתה תוספת: מצטערת . בטלתי את החדר. היום לא אוכל להגיע. נתאם פגישה חדשה מחר בעבודה.
