את הציור שלי הם גם לקחו. לא שיכולתי להגיד משהו, כי המילים לא רצו לצאת. רציתי לדבר, אבל האורות הכחולים-אדומים הבוהקים שהבהבו מול הבית כל כך הפחידו אותי שלא ידעתי מה לעשות. איריס עמדה לידי וחיבקה אותי, ונטלי פשוט עמדה בצד ובכתה. רציתי לעמוד לידה, אבל פחדתי לזוז. הייתי משותקת, כי זה לא קורה כל יום שמשטרה באה לבדוק למה ההורים שלך מתו. איריס מלמלה בשקט שאין לאנשים האלה אלוהים ואיך הם מעיזים לעשות דבר כזה וזה לא נורמלי ואיך יש כאלה אנשים בעולם, והשוטרים הציפו את הבית, עד שחשבתי שהם ייפלו מהחלונות. אבל לא אמרתי כלום, כי פחדתי מאיריס, ומנטלי, ומהשוטרים. איזה מישהו, שאיריס זיהתה בתור סאלים, הפועל הערבי מהמשך הרחוב, התקרב אלינו ולא הפסיק להגיד אללה ואללה ואללה. ואני לא הבנתי מה זה אומר, אבל נטלי אמרה לי שאני עוד קטנה, ושאני אלמד ערבית רק כשאני אגיע לכיתה ו' בבית-הספר, אם אני אי-פעם אחזור אליו. הוא שאל מי עשה את זה, ואיריס רק הזיזה את הראש, ונטלי סתם המשיכה לבכות, והשוטרים פשוט המשיכו להוציא דברים מהבית, כמו הספה, והתמונות והמנורות מהסלון. חיבקתי איריס ברגליים, כי עוד הייתי נמוכה מדי בשביל להגיע יותר גבוה מזה, וסאלים רצה לקחת אותי על הידיים, אבל איריס לא הרשתה לו, וגם אני לא. הם היו נחמדים, ההורים שלי. אנשים טובים כאלה. שהולכים לעבודה בבוקר, חוזרים בערב, ומספיקים לבלות זמן עם המשפחה. איריס הייתה אחותי הגדולה, והיא הייתה בבית ספר של גדולים, ונטלי בכלל לא גרה יותר בבית, אז אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לה משפחה. אבל היא הייתה באה בשבתות לארוחת ערב והייתה עושה לי פרצופים ואומרת שיום אחד אני אהיה דודה יערה, ויהיו לי אחיינים יפים כאלה, שנראים כמוני. השוטרים קראו לנטלי, וכששאלתי את איריס למה היא אמרה שהיא צריכה לתת עדות או משהו כזה, ושאלתי אם הם הולכים לעשות לה משהו, ואיריס אמרה לי שהיא לא יודעת ושיהיה בסדר. האורות ממש סנוורו אותי בעיניים ומרוב שהסתנוורתי עמדו לי דמעות, אבל אולי לא רק בגלל זה. כל אותו זמן לא הפסקתי לחשוב על אותו ציור, שעמד לי בחדר על הכן הגדול הזה מעץ שאבא קנה לי ליום הולדת 8, שהוא אמר שיום אחד אני אהיה הציירת יערה מלקובסקי המפורסמת, ושאת הציור הראשון שאני עושה עם הכן הזה אני אתן לו. וזה מה שרציתי לעשות, אבל כשהלכתי להביא לו אותו איריס קראה לי ואמרה שאין יותר אמא ואבא, שהם במקום טוב יותר עם אלוהים וסבתא ובוב מרלי. והסתכלתי לשמיים וחשבתי וחשבתי, עד שלא היה לי יותר מקום למחשבות בראש. זה היה ציור גדול, עם הרבה דברים, אבל עכשיו כשאני חושבת על זה, אני לא זוכרת מה ציירתי. נטלי חזרה מהמכונית של המשטרה וקראה לאיריס להיכנס, ואני הלכתי לנטלי והיא חיבקה אותי, ואני שתקתי, אבל המשכתי לחשוב על הציור הזה, שהשוטרים שמו במכונית שלהם. גנבים. חשבתי על מה סבא יגיד, ועל מה אנחנו נעשה כשנישאר בלי בית, ואם נטלי תהיה מעכשיו אמא שלי עד שאני אוכל 'לדאוג לתחת שלי' כמו שאיריס אומרת. הרבה אנשים היו עכשיו מאחורינו. שירה, העורכת-דין מהבית ממול, יעל המורה שמלמדת את כיתה א' אצלי בבית-ספר, רון הרואה-חשבון שאבא עבד איתו פעם, ועוד הרבה. כולם עמדו והסתכלו, וחלק עשו דברים שלא ממש הבנתי, אבל זה בטח ישתנה כשאני אהיה גדולה, ואיריס ונטלי לא יצטרכו לדאוג לי יותר. התמונה של הציור בראש התחילה להתחדד, זה היה ציור אדום וסגול וכחול ושחור, אבל עוד לא הצלחתי לזכור צורות. שירה שאלה את נטלי מה קרה, ונטלי אמרה שאמא ואבא מתו והמשטרה מחפשת בעיות או רעיות או משהו כזה. עכשיו השוטרים הוציאו את הכן מעץ שעליו ציירתי, ואז ברחתי מהידיים של נטלי ורצתי בבכי אל הכן שלי, ותפסתי אותו חזק שהשוטרים לא ייקחו אותו.
בחדשות אמרו שילדה קטנה הרגה את ההורים שלה, ואיריס בכתה כמו משוגעת, ונטלי בכתה עוד יותר, ואותי לקחו למקום כזה של ילדים שהם כמוני. שהם בעונש כמו שלי. אותו זמן התמונה של הציור כבר הייתה בהירה לגמרי. הגננת אמרה לי כשהייתי בגן שאדום בשביל שמיים זה לא הצבע הנכון לצבוע איתו, אבל ככה התחשק לי. לא התחשק לי כחול, כי זה רגוע מדי. מה חשבתי לעצמי? מה חושבים בכלל ברגעים כאלה?
אז פעם בכמה זמן איריס באה לבקר אותי, ומביאה פרחים כשממש מתחשק לה. נטלי לא רוצה לבוא, ואני חושבת שזה בגלל שהיא לא רוצה אחות כמוני. מי כן היה רוצה?
לפעמים אני חושבת שאבא ואמא מסתכלים עליי משמה למעלה, אבל אני לא תמיד בטוחה אם הם עושים את זה כי בא להם, או שסתם ממש משעמם שם.
