חלומות בהקיץ

יום חמישי.

אותו יום שבו הזמן נע בקצב איטי כל כך, כאילו מסרב בכל תוקף להגיע לשעה 2 שבה יום הלימודים מסתיים וסוף השבוע מתחיל. יום חמישי הוא היום המשעמם ביותר בשבוע, השיעורים נדמים ארוכים יותר והמורים מדברים על הנושאים הכי משעממים שאדם יכול להעלות על דעתו.

 

המורה ללשון נכנסה לכיתה. היא היתה אישה גבוהה וזקנה עם שיער קצר וצבוע וטעם רע מאוד בבגדים. היא לבשה מכנסי ג'ינס גבוהים שעקפו את הטבור שלה בכמה סנטימטרים וחולצת פסים שחורה ולבנה.

המורה התחילה לדבר. קולה היה צומרני והיא הגתה כל מילה האחרונה במשפט באריכות יתר. היא כתבה משהו על הלוח. התרכזתי בחולצת הפסים המכוערת שלה. הפסים הזכירו לי מעבר חציה שחציתי פעם כשביקרתי את אבא שלי בתל אביב. מעבר החציה ההוא כנראה נצבע לא מזמן כי פסיו היו בהירים ונקיים והם נורא התבלתו בכביש השחור. זה היה מעבר חציה ארוך ליד מגדל שלום, הייתי בדרכי לים. חציתי את מעבר החציה כשהאיש הקטן זהר בירוק.

באיזור מגדל שלום יש המון טיפוסים מוזרים. למעשה, בתל אביב בכלל יש המון טיפוסים מוזרים. הלכו לפני שני גברים צעירים לבושים בחליפות שחורות. היו להם עניבות שהתנדנדו מצד לצד בהליכתם והשיער השמנוני שלהם היה יציב כמו בטון. משב רוח קל הזרים לאפי ריח בושם גברים חזק וגרם לי להתעטש. שני הגברים דיברו בינהם בקול נורא חלש כך שלא שמעתי מה הם אומרים אפילו כשניסיתי להתקרב. הם הזכירו לי את הדמויות הרציניות האלה מהסרט "מטריקס". מטריקס בכלל סרט מסובך, התחלתי להבין אותו רק אחרי שראיתי אותו בפעם השלישית. אני הכי אהבתי את מורפיוס, אחת הדמויות, אפילו שניאו הוא הדמות המרכזית, מורפיוס היה החכם בסיפור. הוא כל הזמן לבש מעיל עור שחור וארוך. עכשיו כשאני חושבת על זה, לעומר, ידיד שלי, יש מעיל ממש דומה! הוא קצת מוזר עומר הזה. הוא סיפר לי שקנה אותו בשוק הפשפשים ב50 שקל, שזה כלום בשביל מעיל עור ועוד אחד כזה ארוך (לדעתי זה עור מזוייף). פעם מדדתי את המעיל והוא הגיע כמעט עד הרצפה. על עומר המעיל יושב ממש כאילו שנתפר בשבילו למרות שהוא לא גבוה ממני בהרבה, טוב, בטח בגלל שיש לו כתפיים רחבות יותר.

זה מזכיר לי שלא מזמן בא לאימון הקפוארה שלנו מורה אורח מברזיל הוא סיפר ששיחק פעם מול בריון אחד עם כתפיים ממש רחבות וכששיחק איתו הוא...

"לאה, תעני בבקשה על שאלה מספר שתים עשרהההה..."