"קיבלת מתנה משמים", כך נהגו להזכיר לי בכל פעם שפגשו בי בני משפחה, חברים או סתם אנשים שזיהו אותי ברחוב. "איזו אירוניה", חשבתי לעצמי, כאילו שהייתי צריך את העזרה שלהם דווקא בתחום הזה, זיכרון.
כבר מגיל קטן אבחנו משהו מיוחד באונה הטמפורלית של מוחי, זאת שמפקדת באכזריות על הזיכרון במוח. המורה לתנ"ך נדהמה לשמוע אותי מדקלם בחצי נמנום את ספר בראשית בעל פה, פסוק אחר פסוק פרק אחר פרק, המורה לחשבון ערכה על גופי חיפוש מתקדם עם אביזרים טכנולוגיים חדישים שלא היו מביישים את מחלקת החקירות של השב"כ, אחר פתקים או "שליפים" שבעזרתן זכרתי את התשובות לספר התרגילים של בני גורן, ואילו מנהלת בית הספר הגדילה לעשות ולאיים עלי בסילוק מבית הספר משום שלטענתה, "משהו כאן מאוד מסריח", וזה אינו ריח הדגים האופף את בגדיה המעופשים.
הורי אשר היו מודאגים מאוד בתחילה, הפכו בין רגע למאושרים באדם כשהמאבחנת המיוחדת שצוותה אלי מטעם משרד החינוך למקרים מיוחדים פסקה כי מדובר בזיכרון יוצא דופן לבן אדם, ולא באיזה "פריק" בלתי מוסבר של הטבע. מסתבר שאני מנצל כשמונים אחוז מיכולת הזיכרון שטמונה באונה המדוברת. זה הספיק למעדנים מרחבי העולם לשלוח לי כרטיסי טיסה במחלקה ראשונה לארצם, בכדי לקבל את ההזדמנות הבלתי רגילה לחקור אותי מכף רגל ועד ראש, בדגש על הראש כמובן. בתחילה הרעיון מצא חן בעיני מאוד, זכיתי לבקר בארצות וערים שלא חלמתי לבקרם, צרפת איטליה, יוון,גרמניה, יפן וארה"ב היו רק חלק מהמדינות שהספקתי לצלם בזיכרוני הבלתי נדלה, אך בשלב מסיום כל העניין איבד מהקסם. הבדיקות שערכו הרופאים והפרופסורים היו משעממות עד מוות, בעיקר בשל העבודה שהן חזרו על עצמן בכל פעם עד הפרט הכי קטן, ומי כמוני יכול להבחין בכך. המקומות שקסמו לי כול כך בתחילה איבדו את ערכם משום שזכרתי כול פרט קטן בכל פינה שבה ביקרתי כבר קודם לכן, ולכן לא חוותי שום דבר חדש. בנוסף לכך לפתע החלו להסתובב סבבי יותר מידי "חברים" חדשים בעלי כוונות טובות בעיקר לרווחם האישי מכול הסיפור, אך יותר מכול רצתי להרגיש כמו ילד נורמאלי. מיליוני אנשים מתעוררים בכול יום מחלומות בהקיץ בהם הם זוכים לכישרון מיוחד שהופך אותם לנבדלים משאר בני האדם, אך הם לא מערכים את הכישרון הגדול מכולם, להיות בן אדם, לא נבדל, לא שונה ולא מיוחד. פשוט להיות אדם רגיל. אני ייחלת לרגע הזה, לרגע בו לא אהיה כמו בעל חיים במעבדת ניסויים, כלוא בתוך כלוב מזהב, מחובר למכשירים, מנוצל ע"י רופא למען המדע, ייחלתי לרגע בו אתעורר ואהיה סתם עוד אחד.
קינאתי באותם ילדים "רגילים", אלו ששכחו לעשות שיעורי בית, לסדר את החדר, להוריד את הכלב ולאכול ברוקלי בארוכת הצהריים. רציתי את הדברים הכי בנאליים שילד יכול לרצות, כי הרגשתי שמעולם לא זכיתי להיות באמת ילד. סבבי תמיד שרצו מבוגרים שבגלל זיכרוני המיוחד התייחסו אלי כאחד מהם, כאילו שזיכרון הוא התכונה המבדילה בין ילדים למבוגרים. הרגשתי לא שייך בתוך עולם המבוגרים ובודד בתוך עולם הילדים נותרתי קירח מכאן ומכאן, ואף אחד לא הצליח לעזור לי. יכולתי לזכור כול פסיק בספר של שבע מאות עמודים אך שכחתי מי אני.
עד אשר הגיעה סתיו.
ישבתי באחד ההפסקות, לבד כתמיד, משלב את ידי בין ברכי ובוכה בדממה כדי שאיש לא יבחין. ילדים לא אוהבים שמישהו שונה מהם או שמישהו זוכה לתשומת לב יתרה, והכי גרוע שהשונה הזה מסתובב עם המבוגרים, נתפסתי כבוגד משונה והם הזכירו לי את זה בכול הזדמנות, למרות של ממש הייתי צריך את עזרתן בעניין הזה.
כולם מלבד סתיו.
סתיו הייתה כפי שמגדירים בסיום בית הספר בספר המחזור "מלכת הכיתה", זאת שתמיד בוחרים לנציגת הכיתה לכול אירוע, זאת שהבנים תמיד מנסים להרשימה בדרכים הכי מטופשות שניתן, זאת עם השיער הכי ארוך, העיניים הכי כחולות והחיוך הכי מדבק, זאת שמכנים אותה מלאך וקולעים בול בהגדרה. היא ניגשה אלי באותה הפסקה, מעולם לא דיברה איתי ישירות לפני כן, והתיישבה לידי בברכות של עלה נידף.
"למה את בוכה", היא שאלה אותה ישירות, למרות שדמעות לא ירדו מעיני.
"אני לא בוכה", אמרתי ברוגז של ילד שלעולם לא יודה כי הוא אכן בוכה.
"למה את בוכה", היא שאלה שוב בקול הכי טהור שתשמעו בימי חייכם. בקול הזה שברה אותי.
"אני בוכה", אמרתי בעוד ממטיר כעת את דמעותיי על הרצפה הקרה, "כי אני רוצה להיות נורמאלי, כי אני רוצה להיות כמו דני שמעון ורמי, אני רוצה להיות ילד רגיל כמו כולם, ויותר מכול אני רוצה סוף סוף לשכוח".
"לשכוח מה?" היא שאלה בתמימות מלאכית.
"לשכוח הכול, לשכוח באיזה שעה בדיוק קמתי לפני חודשיים, לשכוח שאתמול את לבשת ג'ינס כחולים כמו שאת תמיד לובשת בימי שלישי ולשכוח כל פרט ופרט שאני זוכר על כל ילד בכיתה, כי זה משגע אותי, כי אני לא מסוגל יותר, כי אני לא רוצה ליזכור".
סתיו לא אמרה דבר, פשוט קמה והלכה. באותו הרגע רציתי למות, רציתי לסיים את הסבל הנורא שהרגשתי בלב, רצתי לסיים עם הקללה האיומה שהנחית עלי האלוהים מבלי שאבקש ממנו זאת. אין דבר הגרוע מבדידות לילד ובאותו הרגע הבדידות כמעט הביסה אותי, אך סתיו חזרה באותה המהירות שנעלמה, ובידה אחזה את חוברת הקומיקס האהובה עליה, "סופרמן".
"תראה", היא אמרה בעודה מצבעיה על דמותה המעופפת של "איש הברזל", "גם הוא חשב שהוא מוזר בהתחלה, היו לו כוחות שבני האדם יכלו רק לחלום עליהם, והוא רק רצה להיות נורמאלי כמו כולם בדיוק כמוך, אבל בסופו של דבר הוא הבין שהכוחות שיש ברשותו הן מסיבה מסוימת, לעזור לאנשים, לעשות טוב לאנשים, וברגע שהבין זאת הוא הצליח להיות שלם עם עצמו ולהפוך לגיבור. "סופרמן" הפך לגיבור על לא בגלל כוחות העל שלו אלא בגלל מה שהוא החליט לעשות איתן".
"לך", המשיכה סתיו בהרצאה שלה, "יש כוחות על מסוג אחר, אתה לא יכול לעוף או לעצור קליע אך הכוחות שלך הן לא פחות חשובים, אתה צריך להבין שלעולם לא תהיה בן אדם רגיל, אולי זאת הקללה שמצורפת לברכה שקיבלת, אבל אתה חייב להשתמש בכוחות שלך ולהפיק מהם את המיטב בכדי לעזור לאנשים, בדיוק כמו שגיבורי על עושים, ככה תוכל להיות שלם עם עצמך, כך תוכל להיות גיבור על, כך תוכל להיות הגיבור שלי".
באותו הרגע היא הצילה אותי, הצילה אותי מעצמי, ועם להמשיך בעולם הדימויים שלה היא הייתה הלואיס הקטנה שלי, היא הייתה אי של שפיות בתוך בכאוס שהסתחרר סביבי.
אומרים כי זמן מעצב אנשים, אירועים מיוחדים וספציפיים משנים בני אדם, אך יותר מכול בני אדם מעצבים אחד את השני, וכך סתיו, "לואיס ליין", שינתה את חיי, "איש זיכרון הברזל". לא חייתי חיים כפולים כמו "סופרמן", אבל למדתי להבחין בין הכישרון המיוחד שלי לבין שאר התכונות שהיו לי, נורמאליות כמו כל בן אדם אחר, הייתי אדם רגיל עם תכונה מיוחדת לא יותר מכך. המשכתי את חיי, זוכר כול פרט ופרט סביבי, אך הייתה זאת סתיו שלימדה אותי לא לשכוח מי אני, כי את זה גם הזיכרון לפעמים שוכח.
