גיבנת

גיבנת הפחד, רעילה וכבדה ככספית שולחת את גרורותיה אל כל חלקי גופי. היא מכהה את חושיי, משתקת את אבריי,

גורמת לי להרגיש מזוהמת ומכוערת.

אני מנסה לנער אותה מעצמי ולחשוב רק על העונג המצפה לנו.

לעיתים בפגישות הגנובות שלנו, הגיבנת נושרת ממני בקלות ומותירה בתוכי גרורות בודדות.

אך לרוב המאבק בה מתיש אותי וכשאתה כבר מגיע, אני בקושי מצליחה להתרכז בך, בנו,

ועונג המגע שלך נתקל בחומות המגן שלי, והוא מתרסק עליהם ומשאיר אותנו נואשים מהאוצר שבוזבז.

אך הפעם אני נחושה לעקור את תמנון האשמה ממקרבי.

אני חייבת לעצמי לפחות זיכרון אחד צלול, כזה שיכול להאיר גם את רגעי הגסיסה, אשר תבוא בקרוב.

אני ממוססת  את פחדיי בכמיהתי  לאושר מוחלט.

ואתה מגיע, כפי שחלמתי, ללא מסכות, טהור ותם.

עינייך ממגנטות, שפתיך רכות על שפתיי והחיבוק שלך עדין וענוג.

ואני כבר נשאבת אל תוכך, אל בועת האושר שלי.

אני חשה שם בטוחה ומוגנת והעונג כבר זורם בעורקיי בקצב הנכון, באיטיות ממכרת.

אצבעותיך נוגעות בקלילות בכתפיות שמלתי והיא נושרת מגופי במגע קטפתי.

אתה משיל את בגדיך ומאמץ אותי לגופך ברוך כובש, עוקר אותי מעולמי העכור והמחוספס לתוך עולמך

ובורא אותי מחדש.

ובפעם הראשונה בחיי אני טועמת את טעמו של החופש המוחלט,

ומתחילה ללמוד אותך מחדש.

היום אתה שונה, היום אתה הגבר שעליו חלמתי כל ימי. והשינוי בך כה מפליא אותי.

אתה לא משאיר בי צל צלו של ספק על עוצמתה של אהבתך אלי.

ואני פשוט לא יודעת איך לעכל את אושרי,

חוששת לגעת בו פין יפוג או ייפגם או יתפוגג.

זו הרגע הנכון להפסיק להתקיים, כאן, בפסגת חלומותיי.

כה מפחיד להביט מטה, מהיכן שהגעתי ולאן עוד כמה שעות אשוב ואקח עמי רק את הזיכרון האלוהי הזה:

אותך, הנוגע בי ברפרוף, ורגע אחרי, בנחישות מענגת,

אותך המלמד אותי את רזי האהבה,

אותך הגורם לי לראשונה לאהוב את גופי,

אותך, המעלה אותי אל כס המלכות,

אותך שלא משאיר בי בושה.

ואני מנסה,

רק מנסה להחזיר לך שבריר מהאוצר שאתה מעניק לי.

ואתה מקבל אותו באצילות משובבת,

כמתת מלכים.

אתה מחזיר לי את נעורי ולוקח אותי לצלול באגמי השלמות.

אך הזמן  אוזל,

הרגעים מתרוקנים כתוף האקדח ברולטה רוסית.

ועוד רגע כדור הפרידה יפלח את מוחי.

ומלותיי יגססו על הדף הלבן, מותירים מלל עילג, כצל הנמוג בינות שעות הערביים.

מילים יספגו את מכאוביי.

והנני חופשייה.

ואינני.