"גדמת!" כלומר "גוד דאמיט!"

והנה בצהריי היום ישב עדי קוקושינסקי בספרייתו וראה כי לספריה נכנס פריק הולל בעל ראסטות וזקן משל היה מוש בן ארי או בוב מארלי עליו השלום. והנה לא עמד לשיר תחת קולו של המיקרופון אלא פשוט ישב לקרוא ולאגור עיתונים כי אם לזכור היכן הונחו ואז לקחתם. ומיד יצא ולאחר כמה דקות נכנס איש התיקים אשר בא עם שני תיקים כבדים ולאחר כמה שניות נמצא מנחר ומנחר יען כי חזיר מיער היה כי חרופ תמים רצה לתפוס ועשה זאת על כיסא עץ פשוט מפשוט. משל היה אותו כיסא מיטת פרדייז נוחה ומשל היה דב קוטב לבן היושן את שנתו הערבה לפני פרוץ ימות החמה על פני אלסקה. והנה אגלה את אזנכם ורק את אזנכם, לבל תעבירו הסוד הכמוס לא לחמור ולא לסוס, כי לפני כמה ימים לפני קו הזינוק של עלילה זו על פני הדף, נכנסו לאחד הארונות כתבי עת נדירים משל כתב העת "ארץ הלבנון" אותו הוציא בירושלים רב יואל משה זוכמיר בן גדליה שייסד את שכונת קהל כתריאלבקה על יד מאה שערים אשר בירושלים. ועדי לא ידע שוויו של כתב עת זה אך שמרו לצורך טופס 2455555554544455 שיצטרך למלא. ושוויו הריאלי היה כעשרת אלפים שקלים לשני כתבים על פי אומדנו של האספן ירחמיאל כהן.

והנה למחרת היום, נכנס למקום דמות נוספת: אחד גברי ושרירי משל היה ארנולד שוורצנגר והייתה לו בלורית מקורזלת שיער וחיוך שחץ על פניו. הוא הביט בעדי ואמר שהוא חפץ להמתיק עמו סוד בצד ובקרן זווית:

עדי הלך איתו לצד וההוא אמר בקול חלוש: "אני הוא יואב צור מפקד חסמב"ה!"

"האתה הוא זה?" נרעש עדי

"אכן כן! ואני כאן לצורך משימה חשובה במיוחד!" ענה הגבר

"ולמה אתה מדבר בקול חלש?"

"כי אני חטייאר! הזדקנתי מאז!"

"ומה עם שרגא השמן?" שאל עדי

"הוא עשה דיאטה ועכשיו הוא עושה ויפאסאנה בערבה! חוצמזה שיש לי משימה!"

עדי שאל אותו לצורך המשימה ויואב גילה את אזנו בסוד כמוס: "חשבנו לבנות כאן שלוחה של המערה החשמלית. אבל זה סוד. ואני משתף רק אותך בו. אם תסכים תזכה לתגמול רב ואם לא. נחפש מערה אחרת באיזור! תחשוב, אתה בחור ציוני!"

"מהו התגמול?" שאל עדי

"מאה אלף שקלים!" לחש יואב צור "נשלם לך מקדמה של אלף שקלים ואחר כך, כשנגמור לבנות את המערה נשלם לך את השאר!"

ועדי הסכים, ולא מטעמים ציוניים, ויואב צור השביעו שהדבר ישאר ביניהם ויטופל על ידי המוסד והשב"כ ושלא יוציא מילה לעיריית העיר הגדולה. ועדי הסכים ומילא פיו קפה שחור ונס קפה ותה ויסוצקי. וגם כיבד בו את יואב צור.

והנה גם השאיר מפתח בידי יואב צור וההוא בא בערב עם כלי חפירה ואמר לעדי שהכל בסדר ושישאיר זאת בידו. וגם העניק צ'ק שמן על סך אלף שקלים לעדי המאושר.

אך אוי ואבוי בוקה ומבולקה בבלוק של נייר, אך לא היה זה בלוק של נייר כי אם הספריה עצמה. בבוקר יום המחרת פתח עדי את הספריה ונרעש ונפחד עד כי נתעלף כחלושעס של עטלף: נסתבר שכתבי העת "ארץ הלבנון" ו"חושם" נגנבו. ואם לא די בכך הרי שהמחשב הראשי נגנב וכן סכום כסף יפה של מאתיים שקל. ואחרי כל זאת נסתבר כי לצ'ק השמן לא היה כיסוי. ומה יעשה עדי? שהרי יאלץ למלא טפסים רבים ולדווח על כך לעיריה וגם יפטרנוהו ויאלץ לכתת רגליו ולמצוא עבודה דרך חברות כח אדם שישלמוהו שכר מינימום זעום ביותר. ואיך יאמר זאת לאמו הזקנה קלרה. והוא עמד עצוב ונכא נפש ולא ידע את נפשו ומיד קרא "חזיז ורעם!" או "גדמת!" כלומר "גוד דאמיט!" ומיד בכדי לכסות על ערוותו כי רבה, תלה שלט "סגור" על הדלת ונפנה ללכת ברחובה של עיר לחכך בדעתו שמא ימצא פיתרון.

ובחריצים תחת רצפת העץ של הספריה הביטו החולדות והעכברים בדאגה רבה בעדי העצוב. ומיד נערך כנס חירום בו פתח ואמר ראש שבט החולדות קוריאנקה מחשושולוביץ השמיני שלו היו אלף צאצאים, נכדים ונינים:

"אם יעיפו את עדי, לא יהיה מי שישאיר כאן בפח לחם וגבינה. לא יהיה מי שישכח לנעול את דלת המטבחון ולא יהיה מי שיזרוק עיתונים טעימים למיחזור!"

"ומה בדעתך לעשות?" שאלה אשתו החולדה מלכה

"צריך לבדוק בחשבון העכבר ושב שלנו מה המצב הכספי ואם מישהו ראה את יואב צור המתחזה האיום ונורא, דמיקולו והפלצן הזה, צריך לדווח לי ואנחנו נטפל בו!"

"אני ראיתי! אני ראיתי!" צייץ קול. היה זה העכבר צימוקי שבליל הפריצה רכב על כנף העורב ג'קי קוקו. ומגובה רב ראה את הפורצים. וגם עקב אחריהם עד לפתח הבית בו איחסנו את הציוד הגנוב. במקרה כשני מטרים ברחוב אבינזר, פינת רחוב אביגזר.

עדי שב למחרת, והנה להפתעתו ראה שהכל כסדרו, המחשב היה מונח במקום, כתבי העת הנדירים נחו על מכון שיבתם וגם הכסף הוחזר. הוא התאפק שלא לפרוץ במחול מחניים

פתאום ראה בקרן זווית פתק כתוב בכתב עברי מוזר:

"גם אנחנו יודעים להכיר תודה! ידידיך העכברים!"

הוא גירד בראשו וראה משהו נע מתחת לרצפת העץ. ומיד שמח מאוד ופתח הדלת לכל הטיפוסים.

וברחוב אבינזר. פתח המתחזה ליואב צור, בעל אלף הפרצופים שהיה בעצם מתחזה לשרגא השמן, מוש בן ארי וכן אהוד אולמרט, אקיצער הוא פתח את הדלת. ולא ראה כלום ממה שגנב בעודו מתחזה. הוא שמט מידו בבהלה את התיקים וקרא "חזיז ורעם!" או "גדמת!" כלומר "גוד דאמיט!" בשפת איי בריטניה.

מיד רץ כמה מטרים אל הספריה. וראה את המחשב על מכונו ואת עדי קוקושינסקי מעיין בתוכנת הספריה. עדי הביט בו בתדהמה, באיש, הלא הוא איש התיקים(שבהם היה מטמין רכוש גנוב)  וההוא גברא, גברה עליו עייפותו ושמט את תיקו, ישב על כיסא העץ. עצם את עינו הימנית ואחרי כן את עינו השמאלית  והחל לנחור ולנחור. אבל תחת מסווה זה של שינת חורף של דוב מערות, זמם את המזימה הבאה.