׳–׳¨׳¢ ׳”׳₪׳•׳¨׳¢׳ ׳•׳×.doc
היה זה בוקר של תחילת ספטמבר. התעוררתי מוקדם. זה היה יום חמישי. לכל אחד מכם זה וודאי היה יום רגיל ללא שום תכונה מיוחדת. עבורי זה היה משהו אחר לגמרי. עוד יומיים תהיה שבת החתן שלי, וביום השני שלאחריו אהובת נפשי ואני נעמוד תחת החופה ואומר לה "הרי את מקודשת לי".
לכל חתן אחר יום זה אמור להיות יום של שמחה, של התעוררות רוח, של אושר – אני מקים בית בישראל עוד מעט, עוד מעט ואהובת נפשי ואני נוכל להתאחד ולהתייחד במעוננו החדש. אבל לגורלי היו תוכניות אחרות לאותו היום.
התחלתי באריזת חפצי ובהעמסתם לרכבו של אבי, הכיוון דירתנו החדשה. קן האוהבים שלנו. מקלט אהבתינו.
לפתע צעקות מהמטבח. "מה זה? מה זה הדבר הזה?" אימי מנפנפת אלי בדף נייר.
"מה שביקשת" אני ממלמל.
"זה לא מה שביקשתי!!!" היא שואגת. "אני ביקשתי ממך וממנה, לסדר את המקומות באולם, לא את זה!!!"
"טוב אז נשנה"
"לא!!! אתה תודיע למדאם שאני משנה את זה!!!"
"בסדר, בסדר."
"תראה מה עשית! נתת למשפחה שלה את כל המקומות הטובים באולם, ולנו?! שאנחנו משלמים פה לפחות חצי אם לא יותר, מה נתת? את הפינות הצדדיים? איפה אני אשים את המשרד שלי?ואת הלקוחות של אבא, איפה? במטבח?"
"טוב, אני מתקשר אליה, אנחנו נשנה...תשני בעצמך...מה שתרצי!"
"כן תעשה את זה, ועכשיו!"
אני ניגש לטפול ומתחיל לחייג.
"שלום מתוקה, מה שלומך?"
"טוב תודה, חמודה..." דמעות חונקות את גרוני...אני משתנק "היא משגעת אותי...פשוט משגעת אותי"
"מה קרה מותק?"
"היא ראתה את סידור המקומות..." הפרעה בקו...צליל חיוג ממכשיר אחר על הקו. הקול שלי מתנתק "היא רוצה סידור..."
"מה היא רוצה?"
שאגה בבית :"תעזוב את הטלפון שלי!!!! תנתק עכשיו!!!" הפרעות הקשר ממשיכות. הצרחות ממשיכות....
כלתי אומרת:"נדבר אחר כך, חמוד, תהיה חזק – גם בשבילי! תזכור אני אוהבת אותך!"
אימי חוזרת לשאוג עלי. "אתה לא תדבר כאן, אתה שומע! מי אתה? מה אתה מעצבן אותי עכשיו? מה זה צריך להיות?"
הצעקות ממשיכות "מה אתה משגע אותנו, עם כל ההכנות האלו שיש לנו על הראש?"
חשבתי לעצמי, זו החתונה שלי!! לא איזה אירוע גדול שלהם! זה אני מתחתן...הקול קטן וקטן...הולך ונעשה צעיר יותר, הופך לבכי של ילד קטן...לפעייה של תינוק....
יש רגעים בהם אדם חש כאילו זרם חד עובר בראשו, מוחו מתנתק ממנו, והוא פועל כאוטומט. רובוטיות משתלטת עליו. כעסים, רגשות, תחושות ומועקות מתערבלות בתוך מוחו.
"אני אסיים את זה אחת ולתמיד!" אני צועק.
אני לא יודע האם אי פעם חשתי כה קרוב לתחושת ההריגה של האחר, ועוד מישהו כה קרוב, אימי שלי, זו שהרתה אותי, ילדה אותי, גידלה אותי, עינתה אותי, ממרה את חיי את דכא.
לקחתי את האקדח שהיה לי ברשיון עקב שירותי הצבאי. אקדח יריחו 941F ארוך קנה, כבד. כדורי 9 מ"מ. דרכתי את האקדח במיומנות. במוחי פעמעה תחושת השחרור. אני אשחרר את כולנו חשבתי. אני אלך לכלא, לא נורא, אולי לא אי שפיות זמנית...מי יודע?
אבי ניצב בפתח. "תעצור!!" צעק מביט בי בתימהון אין קץ. ידי אוחזת באקדח, אצבעי מונחת מעל ההדק.
"זוז מהדלת!" אמרתי "אני הולך לפתור את הבעיה שלנו!"
"לא תעמוד שם!"
אימי מגיעה.
"מה יש פה!? מה אתם בוכים כמו שתי נקבות?"
"הוא הולך לירות בעצמו!" אבי עונה
"יאללה, יאללה!" היא משיבה "שום להתאבד ושום נעליים"
דמעות שוטפות את עיני ואת עיני אבי. אבי מתחיל לבכות בקול, לא מסוגל לשאת את העלבון שהוטח בו, את הסערה אליה נקלע. ההרגשה של חור שחור ששואב את כל הרגש שבעולם, חור שבולע כל אהבה, חיבה, תשוקה ורוך.
היא הולכת ומפטירה בזלזול "גם כן, הקצין..."
אני מסתכל באקדח, מהרהר לכאן ולכאן מה לעשות האם לרוץ אחריה לשחרר את כולנו, ולהכניס את עצמי לכלא? האם לבלוע את כבודי, ולחכות לחופה, לשחרורי האישי? או אולי לשחרר את עצמי מהבלי העולם הזה, מהגוף הזה, ולהשאיר את כולם עם אבל וחור עמוק בלב...ותחושת רוממות אצלה – היא מנעה את החתונה הזו...
אבי מסתכל עלי... אני מבין שאינו יכול שאת זאת עוד. הוא מסתכל עלי. אנ ימסתכל על האקדח שבידי...אני מכוון אותי אלי...לחיצה קטנה וסבלי יסתיים לנצח...כה פשוט...כה קל...כל כך הרבה כאב יימחק לנצח...כל כך הרבה כאב יתוסף...אני עוצם את עיניי...אני רואה את כלתי עומדת בבגדי לבן בוכה על קברי... לא, לא אתן זאת! אני פוקח את עיניי, מסובב את הנשק אל הארץ, פורק אותו ומניח אותו במגירה.
אני נשכב על המיטה ובוכה.....
