יריתי בו את מבטי, שהסתער על פניו המזוקנות, שורת שיניו נתגלתה מול עיני, מחיוכו נזלו טיפות טיפות של רוך שרבץ בין ידינו המושטות לשלום בין שכנים במרכז העיר, באתנחתא של רווחה , הזמן התייצב כמו חייל מהימן, המוליך את בוריס שכני בין הבריות המהלכות ונעות במהירות בהפוגה הקצרה של הרעשת העיר בטילי קאסם, הנוטלים מאיתנו רוח חיוּת.
כשתש כוחו ראיתיו צועד בצעדים מדודים קצובים , שקולים , ומאופקים, לעבר ביתו שנבנה לרוחב ולגובה בהתאמה מדויקת של עבודה יומיומית, הוא ניסר לי את הדממה, קיבע מסמרים בלוחות העץ בפתחו של הבית, כשלפתע נאקת הנכאים של "צבע אדום" פילחה את מלאכת הבנייה ואילצה את בוריס להניח לעשייתו, ליטול אחריות על גופו,להסתתר תחת מחסה ראוי, לספור תוך פעימות לב, לשמע שריקת הטיל ונפילתו על הקרקע בקרבת מקום.
הוא רצה למות, אבל לא יצא לו, הוא רק דימם את נפשו לדעת, כדי לבחון לאן מועדות פניה של זוגתו.
היא באה לבקרו בבית החולים, שנים לא ראתה אותו מאז נפרדו, פה ושם היה עולה שמו בשיחה בחוג המשפחה. הידיעה על נפילתו הפיחה בה נחת רוח, צחוק מתגלגל נבע מגרונה כמו נחל מפעם, כשדיבר איתה עלצה בשיחה איתו, והוא, על אף כאבו ברגלו, ניסה לבדוק אם צחוקה נובע מרוע, או שזאת המבוכה של שניהם שהביאו אותם לידי חיוך על מצבו, הוא לא שנא אותה, אבל גם לא אהב יותר, גם את עצמו לא אהב.
שתי שיניו החתרניות המנסות לערער את בטחונו העצמי, בצבצו מפיו וחיוך עגום נסתמן על פניו כשהבחין שהיא מביטה על שיניו המחפשות תשומת לב כל פעם שהשיר מבטו אליה ואל ילדיו, הכאב שיסף את רגלו, שאלותיה אודות התאונה משום מה לא הרגיזו אותו, משהו מן הנחמה הייתה בשאלותיה.
משנתפרקו נישואיה הייתה בשיא מיניותה , גיל ארבעים ושלוש,רצתה שיחבק אותה, ימזמז אותה, תְּאֵבָה לעשות את חיי המין הכי ביזאריים שיכולים להיות, על מנת להעשיר את הסיפוק האישי שלה, להגיע לאורגזמות אלוהיות, והוא, כבר לא היה מביט בה בשקיקה, אולי אפילו נגעל מהגוף שלה שמבקש את הרכות, שמבקש את הפורקן, אוי לאותה בושה שאז הייתה כמו עבד נרצע להורמונים שקיפצו בתוכה כמו דגי סלמון,הממהרים לסוף העולם, ותאי גופה עושים עבודתם כמו מכונה משומנת, הורמונים משתוללים, היא נזכרת במבטיה כשהיה מגיע לביקור שבועי, מכוונת את מבט עיניה אל פניו, והוא מסית את עיניו הצידה, לא להיתקל בפניה, נרתע לעמוד מול האמת הכואבת, צו ליבו לקח אותו לאבדון, לארץ לא נודעת שאין שם אף אחד מקרוביו, רק הוא ותאי גופו שבגדו בו.
החיות הזו באנרגיה שופעת של חיוכים ותחושת עליונות באני מאמין שלה,הכריעו אותו; הוא הבחין שהיא שואבת כּוֹחַ אף שנשארה ערומה מכל וכל, ללא כסף שמאפשר לה להשתמש ולכלכל את ילדיה בטוב הארץ, קצת בוש מולם, ציפה שנים שתתעמת איתה, עם זוגתו שגנבה להם את אביהם. אולם הרגש הזה, מן חיה כזו כל כך לא מובנת, כל כך לא אמינה שתחת העטיפה שלה, אפשר להתחבא ולהרגיש מצוין, כי לא צריכים ליתן דין וחשבון לאף אחד, רק הצורך הנרקיסיסטי באהבה מלטפת של זוגתו שמוכנה לדרוס כל דבר שזז, כדי לא להפריע למרקם, לא לשייך דבר אל העבר, למחוק להעביר קו על הקדום, לסמן שהוא מבוטל.
מי יכול להלחם נגד רגש?!
לפעמים הקשר הזה ביניהם נבע וצימח עור וגידים כדי להביא ילדים לעולם, עוד בצעירותה ידעה שתרצה צאצאים, להניח משהו ממנה בעולם הזה, לא הייתה שם אהבה, היה שם יופי גברי, ארוס בודד שלא רצה כמו במיתולוגיה היוונית חבר למשחקים.
ללמד אותה שנים אחרי, שאהבה זקוקה לצד שני כדי לפרוח ולשגשג. ארוס שלה היה בודד. אנטרוס טרם נולד על ידי אפרודיטה, והכלום המוחשי עדיין חובק את עצמותיה, כמו סיפורי אופל מיתולוגיים הבאים להטריד ולקחת ממנה את שלוותה.
