לפני שבוע

לפני שבוע לא ידעתי איך להגיע מהעבודה לאיכילוב. אחרי שבדקתי במפה ואפילו הצלחתי לא להסתבך בדרך, לא ידעתי איפה חונים. כשמצאתי חניה ממש ממול, לא ידעתי אם זה תו אזורי או אם צריך כרטיס ועד מתי.

היום אני יודעת איך מגיעים מהעבודה לאיכילוב, איך מגיעים מהבית לאיכילוב, איך מגיעים באוטו לאיכילוב, איך מגיעים באוטובוס לאיכילוב. אני יודעת איפה יש חניון שמשעה 14 עולה 15 שח לכל היום, אני יודעת איפה יש סיכוי למצוא חנייה בערב, אני יודעת שצריך לשים כרטיס עד 19 ושתו אזורי תקף רק לצד עם השלט.

אני יודעת שצריך ללחוץ על מספר הקומה ולהמתין רגע כדי לראות לאיזו מעלית הופנית. אבל את זה אני תמיד שוכחת. אני יודעת שאפשר להגיע לקניון מגשר באותה הקומה של המחלקה. אני יודעת את התפריט של ארומה בעל פה.

אני יודעת מה זה סיפאפ, מה זה אספירציה ושיש הרבה סוגי אנטיביוטיקה.

אני יודעת שסטורציה מעל 90 זה בסדר. אני יודעת שסטורציה מעל 90 זה לא בסדר.

אני יודעת שלוקח 4 ימים לקבל תור לסיטי ראש, אז שכבר יש עושים אפילו אם המצב כבר כל כך שונה.

אני יודעת שאם יש ביקור רופאים או שמנקים את החדר או שמנקים את החולים או שקרה משהו, מוציאים אותנו מהחדר. אני יודעת שאחרי שמישהו נפטר, מחטאים את המקום במשך שעות ואי אפשר להכנס. אני יודעת שאחר כך הם יכולים להשאיר את החלון פתוח למרות שממש קר בחוץ והיא לא מכוסה ואי אפשר להכנס. אני יודעת שהזמן עובר, פשוט טס גם שלא נותנים להכנס.

אני יודעת שהאחות עם הקוקו דווקא אנושית. אני יודעת שגם לאחות עם הקוקו יש את הקריזות שלה.

אני יודעת שד"ר ליברמן עוד לא שתה היום כלום ושהוא יודע שצריך להחליף לה אינפוזיה עם אנטיביוטיקה שדולפת מהבוקר והוא יעשה את זה כבר. אני יודעת שכבר זה כבר שעתיים. אני יודעת שלמרות שד"ר ליברמן התעצבן ועוד לא שתה היום כלום, הוא בכל זאת קם והחליף את האינפוזיה כשביקשתי שוב.

אני יודעת שהיום יש בעיה של כפפות אז עוד לא מודדים חום.

אני יודעת שרופאים עושים טעויות.

אני יודעת שאפשר לדעת כמה זמן חולה פה לפי עובי הגליון שמוצמד למיטה שלו. אני יודעת שאפשר גם לדעת כמה זמן המשפחה פה: יש את אלו שלא שותים כלום. יש את אלו שכבר מביאים כוסות חד פעמיות מהבית. יש את אלו שמביאים כוסות זכוכית מהבית ויש גם כאלו ששותים בכוסות הפלסטיק הכחולות מהמטבח של המחלקה.

אני יודעת שמישהי שיושבת לבד ברחבה אחרי שלא אכלה כלום כל היום ולא מצליחה לאכול כי היא משתנקת מבכי זה לא מראה מוזר פה. זה משתלב עם הקולר בלי הכוסות, מתקן הנייר בלי הנייר, כסאות הפלסטיק הקשורים אחד לשני, החולים, המבקרים והתמונות הלבביות.