אני בוהה ברקיע הצלול. הוא זרוע נוצות ענקיות באדום-אפרסק על רקע תכלת-חלבי שמספיג לתוכו במהירות את הציור המרהיב. העלטה פושטת כצל ענק וממצמידה אותו לקו האופק עד שצוהר דקיק ניצת בארגמן לשבריר שניה ואני מנסה לצלול לתוכו, הרחק מייסורי הליליים.
אך גם הפעם זה לא מצליח לי ואני נהדפת אל תוך עולמי הצמוק וחשה את הרקיע הכבד שומר עלי כסוהר צייתן על שלא אחמוק מהרצת עונשי לו לרגע דל. הוא לא מסיט ממני את עין הקיקלון שלו: סער צר וכסוף.
אני מצפה שימצמץ לו לשבריר שניה, כשענן אטום ישוט על פניו ואוכל להימלט מפניו תחת שמיכת פוך דקיקה.
הבית שקט מאוד ותנומה קלה ממוססת את פחדיי. אך אני לא נותנת לעצמי להישאב לתוכה. אני חייבת להישאר על המשמר.
קרקוש מפתח בדלת הכניסה. אני מצטמקת, מתעוררת בבת אחת ומתחילה את הספירה לאחור. אני קשובה לכל צליל ומתרגמת אותו לתמונות מוכרות עד ייאוש. זרם דקיק של מים רוחץ את ידיו הגרומות בדיוק לעשרים שניות. דלת המקרר נפתחת ונסגרת חרישית תוך שלושים שניות בדיוק. קומקום חשמלי מרתיח כמות של כוס מים בדיוק. ועוד רגע שקית תא תצלול לתוך כוס זכוכית מהביל והמים הרותחים ינסו נואשות לדלות מתאון משומש טיפת טעם וצבע.
סבא שלי מנסה לא להרעיש.
הוא לועס בקפידה את פרוסת הלחם היבשה, מרוחה בשכבה דקה של מרגרינה. כל נגיסה מלווה בעשרים וחמש לעיסות
מדודות, עד שעיסה יקרה, מהולה כמויות רוק נדיבות מתפשטת בחלל הפה ומפנקת את חכו.
לגימת תא. ועוד נגיסה. וחזור חלילה.
זרם מים דקיק באורך עשר שניות יכריז על סיום ארוחתו בת עשרים דקות בדיוק. ואז אשמע את פסיעותיו הצפופות חסרות סבלנות. ודלת חדרי תיפתח בשקט, בשקט. הוא יתיישב בכיסא מיוחד, שהצמיד למיטתי ביום שהגעתי להתארח אצלו לחופשת קיץ. הוא חייב להיות בטוח שאני שקועה בשינה עמוקה.
ואז הוא ישאוף שאיפה עמוקה אל תוך נחיריו בשרניות, מנוקדות עשרות מחילות עמוקות, ממולאות שומן שחור, ישלוף את זרועו הצנומה מתוך שרוול חולצתו הבלויה ויצווח בגרמנית את המספר שיתגלה בכחול קפדני, שלא ידהה לעולם.
ואז כף ידו המיוזעת תגשש בשקיקה אחרי כף ידי הקטנה, קפואה ומפרפרת.
אצבעותיו הנוקשות יכלאו אותה לשעה ארוכה של סיפור לילה מבעית מבית היוצר של גיהינום הטרבלינקה.
ערובת הקרמטוריום תתמיר את עשן השחור שהפכו להיות בני משפחתו. ויכה באפי במתיקות מחליאה.
ותזמורת כינורות השלדים מנוקרי עיניים תשמיע את ואגנר. וסבא שלי, אז בן גילי, כבן עשר, יצחצח את מגפיו של נאצי שהאיץ בהצלפות שוט באימו ואחיותיו עד שיבלעו בלועה המשרפה.
לילה, לילה הוא מספר לי את אותו הסיפור ולא בוכה. רק שואל אותי האם הקשבתי טוב ואז אני עונה לו חרש: "כן, סבי". ואז הוא שואף שוב את שאיפתו התובענית והארוכה וצווח בגרמנית: "את משקרת". ואני נאלמת, כי יודעת שהוא צודק והריח את ריחו של שקר חמוץ-מתוק שלי. ואני מריחה את ריח עכברושים החריף ששרץ מחנה טרבלינקה שלו והוא ריח זעמו.
לילה, לילה הוא מלמד אותי בשקידה את עולם הריחות של הגיהינום הפרטי שלו.
ואני מקיאה על נעלי עור השחוקות שלו.
ומיד הוא מרפה מידי ומדשדש אל מרפסת שרות וחוזר עם סמרטוט ריצפה מסריח ומנגב את הקיא שלי בשקט.
ואני פוחדת לזוז, אני אפילו לא הולכת לשטוף את פי ופניי. מותשת, מיישרת מבט אל עין הקיקלון, ולאט, לאט מבטו המכשף מהפנט אותי ואני נשאבת לתוכו ושוקעת בתוך שינה עמוקה.
מחר הוריי יבואו להביא אוכל לשבוע ימים ובגדים נקיים ולקחת את בגדיי המלוכלכים לכביסה.
אבל מחר עוד רחוק. ועוד כמה דקות הדלת תפתח ואני בשום אופן, אבל בשום אופן לא מוכנה לעוד סיפור לילה של סבא. אני כבר לא יודעת מה יותר חזק בי, השנאה או הרחמים כלפיו.
אם אספר לאימא מחר על הסיוט שאני נאלצת לעבור מדי לילה, היא תיקח אותו לרופא פסיכיאטר, כפי שלקחו את סבתי, שהייתה יוצאת לילה, לילה מהבית ומסתובבת ערומה ברחובות. סבתא נפתרה שבוע לאחר שנלקחה למוסד פסיכיאטרי.
לא רציתי בגורל דומה לסבי.
השקם בבוקר הייתי חומקת מהבית ועד הערב מסתובבת במרחבי המושב של סבא.
מושיקו היה ילד שובב וחסון. גם הוא היה מגיע לחופשת קיץ לסבתו. לי היו אופניים מפוארים, כסופים ולא פעם הוא ביקש שאביא לו סיבוב. אז הצעתי לו עסקה: את אופניי תמורת שעת סיפור של סבי והבטחה לשמור את כל הדבר בסוד. סיפרתי לו לפרטי פרטים על המאורעות הליליות שלי, אך הוא לא נבהל.
עיניו נצצו והוא הסכים מייד לתנאי העסקה.
הוא היגיע הלילה בשעה שקבענו, טיפס על עץ פקאן ענק שנשק לקירות חדר השינה שלי ונעלם בפתח החלון.
אני נמלטתי באותה הדרך וציפיתי לסוף טוב מתחת לעץ.
ציפיתי לראות אותו בדרך חזרה מסיפור בלהות של סבי. כך תכננתי להעביר את חופשתי תמורת אופני המשוכללים.
הפעם את הספירה לאחור שלי התחלתי לקול צווחה של סבי, המדקלם ספרה, סיפרה את מספרו הכחול.
וכעבור דקה אור נדלק בחדר שינה שלי. משהו השתבש.
ועוד רגע שמעתי את סבי בוכה בפעם ראשונה בחייו ומילל ביידיש: "מה עשיתי, מה עשיתי. סלחי לי נכדתי. סלחי".
נבהלתי וטיפסתי במהירות על גזע העץ עד שיכולתי לראות את המתרחש בחדרי.
מושיקו המשיך לחרופ באין מפריע במיטתי וסבי, מואר באור קלוש, חופן את פניו בכפות ידיו הרועדות וממשיך להתייפח ולבקש את סליחתי.
לא לקחתי בחשבון שסבא למד להריח תחושות בטרבלינקה שלו.
