ידעתי שאני אמצא אותך ככה.
איך?
שוכבת על הדשא..
~היא מחייכת אלי חיוך כ"כ מהיר שאם הייתי ממצמץ בטוח הייתי מפספס אותו. ואז נותנת בי מבט זועף.~
אז מה שלומך?
~אני נשכב לידה מריח את עשן הסגריות שלה שעוד תלוי באוויר, נושם את השמפו שלה.~
החיים עוברים אתה יודע....
~מאז שהכרתי אותה היא הייתה באה לכאן לשכב על הדשא 'להיות קצת לבד'. בעצם, אני חושב שהכרנו כאן, על הדשא...~
כן?
~היא נאנחת. ~
מה אתה עושה פה?
התגעגעתי אלייך, אסור?
~היא מרימה גבה.~
מה?
כלום. לא אמרתי כלום.
~היא מוציאה לעצמה עוד סגריה, מדליקה אותה נושמת את העשן עמוק לריאות.~
את באמת חייבת לעשות את זה?
אתה באמת חייב להיות פה?
~אני שותק. אני יודע שהיא לא באמת רוצה להיות לבד ואני לא רוצה לריב איתה על זה. לא ככה. לא עכשיו.~
באמת התגעגעתי אלייך.... את יודעת? היי.. את בסדר?
הכל נפלא. מה אתה רוצה עכשיו?!
את נראת... לא יודע.. במקום אחר.
אולי כי שם אני רוצה להיות.
~היא מדליקה עוד סגריה.~
כן? איפה?
~היא מתיישבת. מקמטת את המצח.~
תגיד. מה הבעיה שלך בדיוק? מה, זה חוסר תשומת לב? חסכים מהילדות? אתה צריך קצת צומי? מה אתה עושה פה? מה אתה רוצה?
את יודעת, לפני שיצאתי לחפש אותך הם אמרו לי שלא כדאי שבטח תצווחי עלי. שאמרת שאת רוצה להיות לבד אז מה אני עושה לעזאזל...
יש להם הברקות לחברים שלך מה?
~היא מתיישבת, מכבה את הסגריה וקמה.~
לאן את הולכת?
אני צריכה למות כדי להיות לבד?
עכשיו כשאני חושב על זה, אני זוכר את זה. את היום שפגשתי אותה.שוכבת בלי לזוז על הדשא. בהתחלה חשבתי שהיא מתה. דברתי איתה והיא לא ענתה, התלבטתי אם לגעת בה או לא, טביעות אצבעות וזה.. התכופפתי מעליה לבדוק אם היא נושמת. היא לא נשמה.
"אממממ.. סליחה? את בסדר?" היא לא הגיבה וכבר ממש התחלתי להילחץ. מה עושים עם גופה באמצע הדשא?
"היי את?" בבת אחת היא פקחה את העיניים ובמהירות כזאת שלא שמתי לב שזה קורה.
"מה אתה רוצה?"
כ"כ נבהלתי שהתחלתי לגמגם. היא הייתה כ"כ יפה. "א..אני.. אממ אני רק רציתי אמ.. אה.. לבדוק אם את בסדר..את. ש..שכבת פה ו..."
היא נאנחה כאילו העולם כולו התמוטט עליה באותו רגע "יופי, רק זה חסר לי, עכשיו, יוסף המגמגם..."
"אני.. אני ממש דאגתי ככה איך ששכבת פה אני לא התכוונתי להרגיז או משהו פשוט.."
"תגיד יוסף אתה בד"כ חודר לפרטיות של אנשים?!"
"לא קוראים לי יוסף וזה לא פרטיות! זה דשא! והוא ציבורי!"
"פה הטעות שלך. זה הדשא שלי".
היא נעמדה ניקתה מעצמה את הדשא שנדבק למכנסיים הסתובבה התחילה ללכת ואז נעצרה הסתובבה חזרה ואמרה "שאני לא אראה אותך פה שוב יוסף, ברור?" מאותו רגע אהבתי אותה. משהו בלחיצת היד שלה, חמה כזאת.. לא רגילה..
חייכתי אליה ואמרתי "ברור לגמרי" היא עשתה פרצוף מרוגז ואמרה "ותמחוק את החיוך הדבילי הזה מהפרצוף שלך יוסף, הוא לא מחמיא לך." וממש לפני שהיא הסתובבה לגמרי הצלחתי לקלוט חיוך קטן בעיניים שלה. מאותו יום הלכתי לבקר אותה על הדשא 'שלה' כמעט כל יום, ותמיד היא הייתה מגיבה אותו דבר. "יוסף המגמגם, מתי תבין רמזים ותלך?" אבל משהו בעיניים העצומות שלה.. לך תבין..
מה בכלל אתה עושה פה?
מנסה לתפוס קצת שמש. נהייתי לבן יותר משחשבתי שאני יכול להיות.
אולי אם תצא מהצל זה יעזור.
את חושבת?
לא. אבל אתה מוזמן לנסות.
לפחות תשבי איתי? תעמידי פנים שאכפת לך?
יש לך סגריה?
את יודעת שלא.
אז מה אתה שווה בכלל? .. אז מה יוסף? התייאשת מהם? כ"כ מהר?
לא. פשוט לא התיאשתי עדיין ממך.
כן טוב, זה לא בדיוק הדדי אתה יודע.
~היא מתחילה ללכת.~
תגידי... אפשר אולי לקבל חיבוק?
אני יכולה לתבוע אותך על הטרדה מינית אתה יודע את זה יוסף?!
~ובכ"ז היא משתפת פעולה... החיבוקים שלה... יש להם טעם מיוחד.
היא לא כמו שאר האנשים שמחבקים אותך כי הם חייבים.
היא מחבקת חזק כשכל האהבה שבה נשפכת ממנה החוצה.
היא מחבקת אותך ככה שאתה מרגיש הכי מוגן שבעולם.~
אלוהים.. כמה שהתגעגעתי אלייך.
די כבר עם הרגשנות יתר הזאת. אתה מתנקב לך מרגע לרגע.
לפחות אחד מאיתנו.
~היא מתיישבת בחזרה על הדשא. מסתכלת עלי בעיניים מצומצמות ומרימה גבה.~
מה?
סתם. גדלת לי פתאום. השתנת.
את חושבת?
קצת.
~היא נשכבת שוב, לידי. היד שלה נוגעת בשלי. הכתף. כפות הרגליים.
היא מסובבת אלי את הראש, פתאום. ~
הוא אמר.. שלא נשאר לי עוד הרבה...
אני..
כוסאמאק...
היא מושכת באף.
כוסאמאק.
ופתאום הבנתי שאיבדתי אותה.
ולא רק בגלל זה.
מדי פעם אני חוזר לשם. אליה. אל מה שנשאר לי ממנה.
אני מביא איתי קצת מוזיקה, ופרחים. דואג שהדשא שלה יגדל כמו שצריך.
או לפעמים אני סתם שוכב שם. עם עצמי. מחבק את האשליה של מה שהיה פעם הדבר היקר לי ביותר בעולם. מדמין שהספקתי עוד לומר, שלא פחדתי. שהצלחתי. שהיא כבר לא כועסת וששום דבר עוד לא נגמר. לפעמים היא לוקחת אותי איתה. לפעמים היא נשארת. ואני אף פעם לא נשאר פה לבד, בלעדיה.
בשבילי, זה תמיד יהיה הקבר שלה.
שומקום אחר לא יכוליות המקום בו היא נמצאת. לא בשבילי.
היא בטח הייתה צוחקת עלי, אומרת שאני עלוב ושולחת אותי הביתה אבל אני יודע שבעצם יותר מכל דבר היא צריכה חברה. מישהו שיהיה שם. אז אני בא. אפילו שכבר קר, ושעכשיו הדשא כבר לא כ"כ צומח, הוא גווע ביחד איתה. וגם אני קצת. אפילו זה.
ועד עכשיו, בכל העולם, אני לא מצליח למצוא אף אחד שיודע לחבק אותי כמוה.
והדשא הזה, כמו הלב שלי, לנצח יישאר שלה.
