מסכות.

בוקר מעונן, אך הציפורים מצייצות, לא בא לי לקום. אני פורסת את הסמיכה על כל כולי, מתכרבלת בתוכה, המעטפת שלי. אנחנו מחליטות שהגיע הזמן לקום, התריס נפתח, קרן אור מבצבצת, מסנוורות את עינינו.
אנחנו הולכות, לאמבטיה. המגירה של אמא נפתחת, אודם אדום ובוהק, חיוך מרוח, קור שמצליח לחדור מאווירת הבוקר, אנחנו נעמדות. מול המראה. אני רואה אותך, מסתכלת בעיניי וצוחקת. צחוק מלגלג.  אני מניחה אותך קלות על פני, כמו בכל בוקר, שלא יראו, שלא יזהוו
עוד לא נפרדתי ממך,
מסכה קטנה וערמומית.