פתחו לנו את שער הברזל הכבד, ועברנו את הפתח.
נכנסנו לאולם גדול, אולם שיתברר לי בימים הבאים כאולם בו מבלים את השעות החופשיות המעטות שיש לאנשים כאן.
הם נראו כמו זומבים בדרך בה התנדנדו מצד לצד.
חוויה קשה לראות את זה, אבא שלי התיישב לידי מביט מפוחד לעבר הדמויות ההולכות שם בסך.
אנשים צעקו, ביקשו כל מיני דברים מוזרים.
אשתי נכנסה למשרד לידנו, תפשתי את מקומי ליד אבי שהחזיק לי את היד.
היא נכנסה למשרד לספר את שעברתי בימים האחרונים, איך הגעתי מהמילואים והיא לקחה אותי לבית החולים, איך עשו לי את כל הבדיקות ולא מצאו דבר, סיפרה על עברי המפואר, על התואר שסיימתי בהצלחה, על תפקידי הבכיר הצבא, על איך שהובילו אותי לכאן לבית החולים הזה, הכול היא סיפרה העיקר שיתנהגו אליי כמו שצריך...,
לאחר שסיימה קראה לי פנימה, שם התבקשתי לחתום על טופס הסכמה לאשפוז מרצון ולא בכפייה, מזל שעוד הייתי קצת בהכרה והבנתי מה מבקשים ממני (כך חשבתי...) אז חתמתי על הטפסים בלי לדעת מה מצפה לי. יצאנו החוצה, היא רכנה לעברי ואמרה לי בקצרה "זהו, אני הולכת הביתה ואתה נשאר כאן, מחר אבוא לבקר אותך..." נישקה אותי על הלחי ופנתה לדרכה...
אבי גם נפרד ממני לשלום ואמר שיבואו לבקר אותי בהזדמנות הראשונה, והלך לדרכו.
שני אחים לבושים לבן הגיעו אליי, החזיקו אותי בידיים והובילו אותי לקומה העליונה, היישר לאגף הסגור. הכניסו אותי לאחד החדרים, השכיבו אותי בכוח על הבטן על מיטת טיפולים, אחד האחים רכן לעברי ואחז בי בשתי הידיים שלא אתנגד, ובמרפקו לחץ על צווארי והצמיד אותי בכוח למזרון.
האח השני קשר את רגליי ברצועות למתקן המוצמד למיטה ולאחר מכן את ידי ברצועות, לא ידעתי מה הם עושים לי, חשבתי שהנה הסוף שלי הגיע כמו שחלמתי עליו בימים האחרונים, יום הדין שלי הגיע. לאחר שסיים נטל מזרק, שאב לתוכו חומר, הפשיל את מכנסיי והחדיר לי את המזרק לישבן, חשבתי שאני מת !!!...
לא עברו רגעים אחדים ונפלתי לתרדמה עמוקה.
התעוררתי לאחר יומיים במקום החדש.
חוויות האשפוז מצמררות, בעיקר אם עוברים אותן לראשונה בחיינו.
המקום בו מהלכים אנשים שצועקים בקולי קולות כל מיני דברים משונים, המחלקה הסגורה אליה מגיעים בכפייה או ללא כפייה. סדר היום ההזוי במחלקות. רק מכל אלה אפשר לקבל טראומה לכל החיים. ולחשוב איך הובילו אותי באזיקים לבית החולים מאחר וזה היה הנוהל של המשטרה הצבאית, כאילו הייתי פושע נמלט או עבריין מסוכן. התחנונים להסרת האזיקים לא הועילו, רק לאחר תחנונים בהם הסברתי מתוך הפסיכוזה שאני מ"פ במילואים, ניאותו השוטרים לבושים בגדים אזרחיים להסיר מעליי את האזיקים.
כך שהיתי מס' ימים במחלקה הסגורה, מקום בו נתונים אנשים עם פסיכוזות ויש חשש שיפגעו בעצמם או באחרים בסביבתם. שוהים שם במצב בו עדיין אין שליטה על המעשים, או יותר נכון שליטה מדעת שפויה. וכדיי לעבור למחלקה הפתוחה צריך לשכנע את הצוות הרפואי, בראשו עומד מנהל המחלקה שהוא פסיכיאטר שבשיחה איתו אתה צריך להראות לו שיצאת מהפסיכוזה ומכלל סכנה לעצמך ולסביבה וכעת בטוח להעבירך למחלקה הפתוחה.
אני נקטתי לצורך כך באסטרטגיה שהוכיחה את עצמה כנכונה. ברגע הראשון שדעתי חזרה אליי והבנתי שאני כלוא, התחלתי לנקוט יוזמה ולבקש מהאחים במחלקה לעזור להם לסדר את המיטות של המאושפזים. הם כמובן קיבלו גילוי זה של יוזמה בהערכה חיובית ולאחר שסיימתי את משימת סידור המיטות, פניתי אליהם ואמרתי שעברתי קורס חובשים. הצעתי לאחד האחים שבדק את אחד המאושפזים שאולי אני אמדוד את לחץ הדם של אחד החוסים במחלקה.
ביום שלאחר מכן, זומנתי למנהל המחלקה ולאחר שקיבל את חוות הדעת מהאחים המטפלים שוחח איתי מס' דקות, שאל אותי אם אני רוצה לעבור למחלקה הפתוחה, אמרתי לו שברור כי עכשיו אני מודע לעצמי וצלול בדעתי. שעה נוספת ועברתי לאגף הפתוח במחלקה.
להתראות בפעם הבאה...
