אני ואתה

היינו כל כך הרבה בהתחלה.

ורק אני ואתה נשארנו.

הרבה מילים היו לי אז.

אבל בלי כוונה..

התקרבתי אלייך יותר מדי.

ונותר בינינו עמק של דממה.

בלי שום כוונות נסתרות.

לא הייתה דרך להסתיר.

זה נגלה לעין.

היה ברור.

אבל לא יכולתי בקרבתך להיות.

ואז.. פתחתי את ליבי.

שפכתי את כל תכולתו.

אמרתי את האמת.

קרעתי את נשמתי לעבר הרוחות.

קיוויתי שזה יציל אותי מהשממה הפתאומית.

אבל זה לא.

הייתי צריכה לברוח.

להסתיר את פניי.

להתחבא.

עד שהגיע רגע האמת.

ועכשיו..

עכשיו כבר אין ברירה.

זה שוב.

רק אני ואתה.