"אמא, אני לא מאמינה, לא זרקת שום דבר מזה חמישים שנה!"
אפרת עומדת בפתח הסלון, מחזיקה בידיה קופסת קרטון מאובקת שאמנון הוריד זה עתה מהבוידם ומסתכלת בייאוש בים הקופסאות שכבר עומדות פתוחות על הרצפה. היא מציצה בקופסא שבידיה, עליה מתנוססת בכתב יד גדול המילה "תקליטים":
"זה הולך ישר לפח", מכריזה בהחלטיות, "הרי אפילו רצית, אין לך אפשרות לשמוע את אלה. הפטיפון הישן שלך כבר מזמן לא קיים".
דינה מפסיקה למיין את הבגדים מתוך הקופסה הפתוחה שלרגליה ומתבוננת בבתה:
"אפרת, את לא זורקת שום דבר לפני שאני בודקת מה יש בפנים; תביני מותק, אלה חיי" – מצהירה בדרמטיות ומחווה בידה על הקופסאות שממלאות את החדר.
מלבד הדברים מהבוידם, הדירה כבר ריקה. את שני הלילות האחרונים, היא כבר לנה בדירתה החדשה בדיור מוגן, שם הועברו כבר רוב חפציה מלבד אלה שהחליטה לחלק לילדיה או למכור, כי הרי אי אפשר לדחוס חיים שלמים לשני חדרים קטנים. נשארו רק הקופסאות מהבודים שיש להוריד ולמיין, ועד הערב הדירה חייבת להיות ריקה כי אז יש למסור את המפתחות לבעלים החדשים.
לא קלה הייתה ההחלטה למכור את ביתה ולעבור לדיור מוגן, ורק לאחר שנפלה והילדים המודאגים התחילו ללחוץ עליה למציאת פתרון כזה או אחר, החליטה. אמנם הנפילה הסתכמה בחבלות בלבד, אך מי יודע מה יכול לקרות בפעם הבאה. זה היה הטעון העיקרי שלהם, הם רוצים להיות שקטים שהיא לא לבד וגם שמטפלים בה. מדוע בגילה היא צריכה עדיין לעשות הכל בעצמה ? אפילו שיש לה עוזרת פעם בשבוע, זה לא פתרון. ומה עם הבדידות ?
כן, הבדידות... כבר חמש שנים שהיא בגפה מאז נפטר איציק. הלכו לישון כרגיל ובבוקר לא הצליחה להעירו. כך, בלי להרגיש אפילו, הסתיימו 45 שנים של שותפות. התקף לב – קבע הרופא.
דינה ממשיכה למיין את הבגדים שבקופסא: שמלות וחליפות שלה מעשורים אחרים , שלא מלאה ליבה להיפרד מהם ואכסנה אותם כאן, שאולי פעם היא עוד תצטרך, אולי יחזרו עוד לאופנה, אולי.... הנה השמלה הארוכה שלבשה לחתונתה של אפרת לפני – היא מוסיפה שנה לגילו של דורון נכדה, כך היא זוכרת – 24 שנים. מאז לא לבשה אותה יותר; והנה החליפה המהודרת שלבשה לחתונתו של יגאל בנה, גם היא נמצאת כאן. מיוחדת מאוד נראתה לה אז, אך כיום היא מגוחכת בעיניה. כן, הטעמים משתנים.
דינה קולטת את מבטה של בתה המתבוננת בה באירוניה. היא סוגרת את המכסה ונאנחת: "את צודקת, אין מה לשמור, הכל ילך ל"ויצו", אלא אם כן את רוצה משהו, יש פה דברים ממש...
"אמא!" מוחה אפרת, ודינה נכלמת. "טוב, אני מבינה, אני מבינה... עוד מעט אני מסיימת כאן, תני לי רק להעיף מבט בקופסה האחרונה הזאת".
אמנון ירד בינתיים מהסולם ומצטרף לנשים:" אין כבר כלום למעלה. אפשר להעמיס משהו באוטו? דינה מצביעה על שתי הקופסאות מצד ימין: "את אלה אני לוקחת איתי, את השאר נמסור. אני מייד מסיימת כאן, אתם יכולים כבר להעמיס".
דינה קורעת את סרטי הדבק הישנים החובקים את קופסת התקליטים ומתחילה לשלוף אותם אחד אחד:הנה "סרג'נט פפר" של הביטלס, והנה פרנק סינטרה מחייך אליה בשיניו הצחורות מעל גבי העטיפה, והנה... וליבה מחסיר פעימה. ביד רועדת היא מחזיקה את התקליט הישן. על העטיפה, הפנים המחייכות של פול אנקא הצעיר ולידו, בכתב חד ומעוצב, רשום בדיו שחורה: "לדינה אהובתי, הלוואי שנמשיך לרקוד לצליליו עוד שנים רבות ומאושרות" . ומתחת להקדשה – "אוהב ומעריץ , שלך מיכה".
"אמאֱ! את חולמת, שאלתי אם כבר אפשר לקחת את התקליטים". קולה של בתה משדר חוסר סובלנות. דינה מתנערת :"כן אפרת, רק את זה אני שומרת." היא מכניסה את התקליט שבידה לתוך שקית ניילון.
אמנון נוטל גם את הקופסה האחרונה. הבית נשאר ריק מלבד פסולת נייר וקצת ניילונים שמתגוללים על הרצפה, ואפרת אוחזת במטאטא שהביאה למטרה זו ומתחילה לנקות: "אמא, היכנסי כבר לאוטו, אני מייד מסיימת כאן ואנחנו זזים".
דינה מסיירת בפעם האחרונה בביתה. כאן, בין ארבעה חדרים אלו, התרחשו חייה. לכאן נכנסו מספר שנים לאחר חתונתם עם אפרת הקטנה, משהצליחו בעזרת קצת כסף שחסכו והמשכנתא שנטלו לרכוש את הדירה ולצאת מהשכירות. כאן נולדו יגאל ורונית, כאן גידלה את ילדיה, מכאן הם יצאו לחיים כל אחד בתורו וכאן מת בעלה במיטתם. הבית הזה שמע את צחוקה וגם את בכייה, את רגעי האושר וגם את עתות המצוקה והצער.
ועכשיו, בגיל 74 , היא פותחת דף חדש, חיים אחרים שאת טבעם היא יכולה רק לשער. היא חלוקה בהרגשתה: מצד אחד – אשליות אין לה. היא יודעת שלמרות מראית העין הזוהרת, יחידות הדיור החדישות החד קומתיות עם הפטיו הקטן בכניסה, עם חדר הכושר והבריכה המחוממת, למרות כל אלה מדובר הרי בבית אבות המאוכלס באנשים זקנים שהגיעו לתחנתם האחרונה.
אך מצד שני – דינה צמאה לשינוי, לחריגה מהבדידות שאלמנותה כפתה עליה. כי הילדים והנכדים חיים את חייהם; אמנם דואגים לה, באים לבקר מי יותר ומי פחות, מי ברצון ומי לצאת מידי חובה, אך היא יודעת שהדאגה לה הוא נטל עבורם. ואולי, מי יודע, אולי שם, בין בני גילה, תרגיש פחות את המשא הכבד של הזקנה. כי שם לא תהיה חריגה , ובריאותה עדיין סבירה ועוד כוחה במותניה...
היא לא הרגישה שכבר הגיעו ואמנון החנה את הרכב ליד דירתה. הוא עוזר לה לרדת, מוציא את שתי הקופסאות מהאוטו ומכניס אותן לסלון. את היתר ימסור מחר לויצו. אפרת מחבקת את אמה והם נפרדים ממנה. יבואו בשבת, מבטיחים, לראות איך היא מסתדרת ולשמוע את התרשמויותיה.
דינה נכנסת לסלון, השקית עם התקליט בידה. מספר ארגזי קרטון וכמה מזוודות מחכים לפריקה, אך זה סובל דיחוי. שום דבר לא בוער. היא מתיישבת על המיטה בחדר השינה ומוציאה את התקליט מהשקית. מתבוננת שעה ארוכה בהקדשה שעל העטיפה, אצבעותיה מלטפות את האותיות ומתעכבות על החתימה: "אוהב ומעריץ, מיכה"...
מיכה, אהבתה הגדולה הראשונה. הם הכירו בליל שבת אחד ב"בית תבורי", מועדון ריקודים לסטודנטים שהיה אז בתל-אביב, ברחוב שקט מאחורי ככר דיזנגוף. היא הלכה לשם עם חברה, הוא היה בגפו. רקדה עם מספר בחורים ולא הבחינה בו. הייתה הפוגה קצרה בין שני ריקודים, והיא החליפה התרשמויות עם חברתה, כשסלואו דביק התחיל להתנגן והיא ראתה לפניה חליפה כהה ושמעה קול נעים שואל: ,אפשר לרקוד איתך? " הרימה את עיניה והביטה בו: ממוצע קומה, תלתלים חומים שופעים, עיניים כחולות רכות, מחייכות . היא חייכה בחזרה וקמה, והם רקדו צמודים, כשקולו המשתפך של הזמר מדרבן: Put your head on my shoulder...", והמשיכו בפסדובלה, ולא נפרדו גם לטנגו, וכך כל הערב. הרבה לא שוחחו, קשה לשמוע משהו ברעש של אולם ריקודים, אך בסיום, הוא ליווה אותה עד דירתה השכורה ושאל האם תרצה להיפגש עמו.
כך זה התחיל וזה נמשך שנתיים אינטנסיביות. שניהם היו סטודנטים, היא בתחילת לימודיה, הוא לקראת סיומם. היה אביב כשהכירו, וברחובות תל-אביב ובחדרה השכור ברח' קינג ג'ורג' לבלבה אהבתם. ובחורף הראשון שלהם ביחד, לאורו של תנור הפרידמן הבוער, נרדמו חבוקים על מיטתה הצרה שידעה את סערת תשוקתם.
לאחר שנתיים הוא נסע לניו-יורק; קבל מלגת לימודים לתואר שני באוניברסיטה יוקרתית, הזדמנות חד פעמית לסטודנט עני. הציע לה להצטרף אליו ברגע שתסיים את התואר שלה, תוכל לעבוד או להמשיך ללמוד בניו יורק, אנחנו כבר נסתדר, אמר, והיא רק חכתה לסיים את הבחינות ולנסוע אחריו.
ואז אמה חלתה בסרטן והתוכניות השתבשו. דינה בתה היחידה, אביה עזב עוד בילדותה והקים משפחה אחרת,והיא נשארה לסעוד אותה ועברה אתה את כל מדורי הגיהינום של המחלה. לא היה מה לדבר על עזיבה אז. מכתבי האהבה והגעגועים שלהם חצו את המרחקים הלוך ושוב במשך השנה לאחר פרוץ המחלה של האם, מדי פעם שוחחו אף בטלפון – הוצאה כספית נכבדה באותם הימים.
תקופה קשה עברה על דינה; היא תמכה באמה במלחמתה במחלה, התלוותה לכל הטיפולים, ישבה ליד מיטתה באשפוזים הרבים ובכתה לתוך הכרית בלילות של דאגה ובדידות. מיכה היה מודע למתרחש, כאב את אי יכולתו לעמוד לצידה בתקופה קשה זו, אך מה לעשות, אמר, הוא לא יכול לעזוב הכל ולחזור, יש לו התחייבויות שם.
ואז, ברגעים קשים אלה, הופיע איציק. למעשה, הוא היה שם כל השנים, רק שהיא לא ראתה אותו: היה שכן שלהם, גדלו באותו הרחוב, צעיר ממנה בשנתיים. ילד- במושגים שלה אז. הוא היה זורק לעברה מבטי הערכה בחלפו על פניה ברחוב, אך מלבד "שלום, מה נשמע?" לא דברו ביניהם כמעט.
עד לאותו ערב שחזרה בדמעות מבית החולים לאחר שיחה עם הרופא: רמז לה להתכונן כי כבר אין הרבה תקווה, הם עשו כל מה שיכלו, עכשיו זה בידי שמיים. איציק פגש בה ברחוב והבחין בפניה שטופות הדמע. עצר ושאל מה קרה. האם יוכל לעזור במשהו ?
והיא פרצה בבכי היסטרי, כל המתח שהצטבר בחודשים הארוכים האלה, שהצליחה איכשהו להדחיק ולהסתיר מהסביבה, פרץ החוצה למשמע המילים: "האם אני יכול לעזור במשהו ?"הוא התקרב אליה, כרך את זרועותיו סביבה בניסיון להרגיעה, והיא בכתה כשראשה טמון בחזהו, מרטיבה את חולצתו באשד דמעותיה. הוא לווה אותה לביתה, ישב לידה והיה לה לאוזן קשבת. וכתף להישען עליה. ויד שתחזיק את ידה. והוא היה לידה כשאמה נפטרה כעבור חודשיים, עמד לצידה בהלוויה ובתקופת האבל והמשיך לעמוד לצידה עד שהמוות הפריד ביניהם.
מיכה נשאר שם ברקע, מעין כאב סמוי ודקירת החמצה שהציקו מדי פעם. הייתה שיחת הבהרה קשה וכואבת שבה גלתה לו שהיא כבר לא לבד. הוא ידע שאכזב אותה,שצפתה ממנו, מבלי שתגיד זאת במפורש, למה שלא היה מוכן להקריב.
היא נישאה לאיציק כעבור שנה, עבדו שניהם קשה כדי לבסס את עצמם, גדלו שלושה ילדים וחיו חיים שקטים, בלי סערות נפש גדולות, בלי משברים רציניים, חיים טובים בהחלט.
מספר פעמים הזדמן לה לפגוש את מיכה במשך השנים; הוא נשאר בניו-יורק שנים אחדות וחזר משם עם אישה אמריקאית. נפגשו פעם ליד מזנון בהצגת תיאטרון, שוחחו בחביבות רשמית, הכירו זה לזו את בני זוגם. בפעם האחרונה נתקלה בו ברחוב לפני כ-20 שנה; אותה הליכה נמרצת, אותן עיניים מחייכות , רק התלתלים האפירו והתדלדלו. תפס לה את היד ושאל בגלוי אם חייה טובים, אם היא מאושרת. ענתה בחיוב, בלי היסוס. מבטו הפך נוגה: "אני גרוש פעמיים, אצלי זה לא עלה יפה. אך יש לי שני בנים נפלאים. לפחות בזה הצלחתי". הסתכל בעיניה ומבטו שידר כאב כשאמר: "הייתי טיפש אז ואבדתי אותך. בכל אישה שהייתי איתה חיפשתי אותך – ולא מצאתי".
מאז לא ראתה אותו. אין לה גם מושג אם הוא עדיין בחיים.
דינה קמה, מכניסה את התקליט לתוך עטיפתו ומניחה אותו על מדף. השעה כמעט 6 ועליה להתכונן. אחרי ארוחת הערב יש אירוע, הודיעו לה, ערב ריקודים.
* * *
דינה נכנסת לאולם האירועים המרווח. החדר מלא קשישים וקשישות לא מוכרים, היא הספיקה להכיר רק כמה שכנים בשני הערבים ששהתה במקום. הרגשה מוזרה פוקדת אותה, כאילו נכנסה למן עולם מוזר שכל הצעירים נעלמו ממנו, והמחשבה הזאת מבהילה אותה במקצת ומפילה עליה קדרות. זהו גיטו, היא חושבת, גיטו של זקנים.
היא מתיישבת על אחד הכיסאות ומבחינה בכמה גברים שסוקרים אותה בעניין. "יופי" היא חושבת מבודחת, "כבר הפלתי כמה חללים, רק בבית אבות זה עוד יכול לקרות לי".
התקליטן משמיע מנגינה ישנה רווית נוסטלגיה וכמה זוגות קשישים רוקדים טנגו צמוד. שכן לכסא מזמין אותה לרקוד, אך דינה דוחה אותו בחביבות: "אולי אחר-כך, רק התיישבתי".
בצעירותה אהבה לרקוד; עם מיכה הלכה לעתים מזומנות למועדונים, אך איציק טען שיש לו שתי רגליים שמאליות ובמשך השנים יצא לה לרקוד מעט מאוד. לפעמים עם בנה, באירועים משפחתיים. "מעניין אם אני עוד זוכרת כיצד רוקדים", היא מהרהרת, "ולא אדע זאת אם אשב על הכיסא כל הערב ואסרב למזמינים".
היא מרגישה במבט שנח עליה מצידו השני של האולם ומתבוננת לאותו כיוון. "עוד אחד שנדלק עלי" היא מגחכת, "דווקא נראה לא רע, יש לו עוד די הרבה שערות על הראש..." דינה מרצינה, לא מעתיקה את מבטה מהגבר שסוקר אותה ממול. ליבה מתחיל להלום בקצב מוגבר: "האם יתכן? לא, בוודאי היא טועה, זה התקליט הזה שעורר זיכרונות רדומים ועכשיו דמיונה מתעתע בה. ואת משקפיה השאירה בחדר; אמנם לא זקוקה להם במיוחד ביום-יום, רק לקריאה ולצפייה בטלוויזיה, אך בכל זאת, מהמרחק הזה וגם ממרחק של עשרים שנה, כיצד היא יכולה לדעת ?
והנה הוא קם וליבה מחסיר פעימה. אך לא, הוא לא פונה לכיוונה, הוא הולך לצידו השני של האולם. היא רואה אותו ניגש לתקליטן ומשוחח עמו. "הדמיון שלי עובד היום שעות נוספות", היא מוכיחה את עצמה, "די תירגעי טיפשה זקנה! "
הגבר חוזר למקומו ומתיישב. כבר לא מתבונן לכיוונה והיא מבינה שזו טעות. פשוט דומה לו במקצת, לפחות מרחוק.
הריקוד נגמר והרוקדים מתפזרים. יש הפוגה, התקליטן מתעסק עם ציודו. דינה לא מביטה כבר לכיוונו של אותו גבר, עוד יחשוב שהיא מנסה לצוד אותו ביומה הראשון במקום, יחשוב שהיא קלה להשגה - מתבדחת עם עצמה.
ואז, בפתאומיות, צליל מוכר וקולו רווי הפאטוס של פול אנקא מזמין: Put your head on my shoulder…", ודינה, שמתנערת מהרהוריה, מבחינה לפניה בחליפה כהה, מרימה את מבטה ורואה עיניים כחולות מחייכות מאחורי זגוגיות המשקפיים , תלתלי שיבה דלילים וקול, עדיין נעים, שואל:
"אפשר לרקוד איתך? "
©
