הרסיטל

ידה נעו באלגנטיות על גבי קלידי הפסנתר, פעם פה, פעם שם, מפיקה מוזיקה שרק לאלים מגיע להתענג ממנה. ענייה עצומות ופיה מתוח בצורה של חיוך ביישני. חיוך שמאחריו מסתתרות שנים ארוכות, שבהן היא למדה שתמיד צריך לחייך באיפוק. היא ישבה בגב זקוף בקצה הכיסא, ראשה מורם בגאווה, נראה כאילו מאזן ספר כבד, רגליה הוצמדו זו לזו ואוזניה לא שמעו דבר מלבד לטעויות הנגינה הקטנות והכל כך לא משמעותיות.

הקהל ישב בנוחות בכיסאות התיאטרון ולא יכל להסיר את עניו מנערת הפלא. המבקרים כבר תכננו את התשואות שיפרסמו מחר בעיתונים, אנשי האצולה כבר התחילו לחשב כמה יציעו בשביל לקבל את שירותיה לאירועים הרבים שלהם  והאנשים הפשוטים ספרו את הדקות שיוכלו סוף סוף למחוא כפיים ולהראות את אהבתם.  נגינתה נועדה לאלים, והקהל ידע את זה.

היא מזמן כבר הפסיקה לאהוב את הפסנתר, הוא שייך לדמותה הצעירה, שעוד ידעה להתלהב מדברים. עכשיו היא ניגנה כי זה מה שהיא ידעה לעשות, כי אנשים אחרים נהנו מזה, כי אף אחד לא באמת שאל לרצונה אלא כולם רק המשיכו לקבוע עוד ועוד תאריכים. היא ניגנה עוד תו ולא חשבה על דבר. פעם היא עוד הצטמררה עם הטעיות הגסות, האלו שלא באמת שינו דבר, היום היא הפסיקה לחפש דרכים לשפר.

הקהל אף פעם לא ידע מתי היא פספסה תו, מתי היא מהירה קצת ויצאה מהקצב ומתי היא שכחה לספור עד שלוש, הם היו מהופנטים מנערת הפלא.

הם ידעו שנגינתה נועדה לאלים ולא הפסיקו לקנות כרטיסים.

פעם היא עוד ספרה את הדקות עד לסוף ההופעה, שתוכל להירגע באמבטיה חמה ובשינה ארוכה, שתוכל לנער את מוזיקת האלים מעצמה. עכשיו המוזיקה הייתה בכל מקום שעליו הלכה, מצלקת את מה שנשאר מנשמתה. כשאחזה עדיין בחרדה ילדותית, היו לה סיוטים שבהם היא שוכחת את התווים, עכשיו היו לה תפילות שהתווים יניחו לנפשה.

הקהל נכנס כרגיל לאקסטזה, עקב בנשימה עצורה אחרי כל תנועה, כתב מילים לפעמים בלחש לפעמים בקול למוזיקה, ידיים בקהל תפסו זו בזו, מטפחות ניגבו עניים מרוגשות. הנגינה שלה נועדה רק לאלים והקהל ידע את זה.

היא התקרבה לקטע האחרון שלה, למרות הפיתוי של הסוף, של השקט שאולי ויבוא כשתסתגר בחדרה, היא שאפה לדחות את הכל כמה שיותר. היא עדיין לא אספה מספיק כוחות בשביל לעמוד מול הקהל, הקהל הזה שדורש כל כך הרבה, לא יכלה לדמיין את עצמה קדה בכבוד, לא יכלה לחשוב שתצליח לעמוד ברעש מחיאות הכפיים, שתוכל להסתכל בקהל בלי להקיא.