משאלתו האחרונה של אפרים

כל חייו היה אפרים כהן מצטער על כך שלא ראה את פני ביתו. כשהלך לקרב בסערת ימיה של מלחמת יום כיפור הנוראית, הייתה ביתו ענת אך בת שלושה חודשים.

והנה מאז עברו כעשרים שנה ובתו הלכה ופרחה וגדלה כפרח השושן המאדים שמושך כל רואיו. היא חוננה בחכמה, תבונה וחן. עיני שקד, שיער גולש, קומה תמירה וגוף חטוב. 

הוא ורק הוא לא ראה את פני ביתו, כי התעוור במלחמה. התעוור לחלוטין והזדקק לכלב נחיה או מקל.

והנה עקב סיבוכים שהיו מנת חלקו במלחמה ארורה זו, לקה באותה מחלה ממארת שמובילה אל שערי המוות. ובדרך אל שערים אלה ביקש בנפשו משאלה אחת: לראות את פני ביתו, במציאות. בלילות היה בוכה בדמעות שליש:

"לו יותן לי לראות את פני ביתי לפני לכתי!"

ואשתו העזר כנגדו הייתה רואה אותו בצערו ולא יכולה לעזור.

והנה למעלה בשמיים מלאך המשאלות הממונה מריבונו של עולם שמע תחינתו של אפרים כהן, לחש נלחש והנה למעלה נקבע כי רגע לפני מותו. יוכל אפרים לחזות בפני ביתו ענת.

היום קרב אט אט. והנה על ערש דווי. עמדו על יד מיטתו בבית החולים, אשתו וביתו. והוא בכוחות אחרונים ממשש את פניהם. ופתאום זיק בעיניו והוא יכול לראות את פני יקיריו. הוא הביט בביתו בת העשרים, נדהם מן העובדה שיכול היה לראות וקרא:

"אמא? האם אמא את שבאת ללוות אותי בדרכי האחרונה?"

"לא סבתא אני, כי אם ביתך שדומה לה!"

"מה יפה את! כמו שושן אדום סמוק ופורח! כעשרים שנה חיכיתי לרגע הזה! ועכשיו, עכשיו אוכל לנוח סוף סוף" קרא אפרים, הצניח ראשו על הכר ונשם את נשימתו האחרונה