אבא מרים את כוס היין, מברך ולוקח לגימה, מחייך את חייכו המפורסם ומעביר את הכוס לאמא שמצליחה בקושי רב להישאר במקומה כאשר כל מה שעובר לה בראש זה להוריד את המרק מהכיריים שחלילה הירקות לא ישרפו, היא שותה לגימה קטנטונת ומעבירה בשלומיאליות לאלון, אלון מחזיק את הכוס ביד ימין ובידו השמאלית בודק את מיקומה של כיפת השבת שלו ביחס לאזור המקריח על ראשו, הוא לוגם מן הכוס ומסיים באמירת שבת שלום כאשר בודק אם אבא חייך לאור מעשה מחווה נהדר מהסוג שעשה, הוא מעביר את הכוס לצורי וצורי, אחח צורי היקר, מביט על כולם בחצי חיוך ומעביר ליטוף כואב עם יד שמאל על סנטרו מלא הזיפים, כולם מחייכים כי זה מה שעושים כשצורי בסביבה, הוא לוגם מן היין בצורה כזאת שקצה הכוס מסתיר למחצה את הצלקת המעודנת שיש לו מתחת לעין, עכשיו רחל, חברתו לוקחת מידו את הכוס, מהנהנת בראשה בצורה שמזכירה הסכמה רק על מנת לצאת ידי חובה, לוגמת מהכוס בזריזות שמזכירה מכניקה של גלגלי שיניים ומעבירה את הכוס המטונפת הזאת לשרי, שרי שאני אוהב ולא יודע איך להראות, שרי שהחיים הספיקו להתעלל בה כאילו הייתה בת 85, שרי שיודעת להחזיר מכות בדיוק באיזור הכי כואב, היא מצחקקת קצת בעודה מחזיקה את הכוס ומזיזה קצת את שיערה, מצחקקת עוד קצת ואף מתעכבת קצת, היא שותה כשהיא סותמת את נחירייה כי הריח עושה לה תמיד אפצ'י ומעבירה אליי את הכוס בעודה מנערת קלות את ראשה להתמודד עם הטעם, אני עושה הכל ביחד, מוודא את מיקום כיפתי, מחייך לכולם את חצי החיוך שלי, מצחקק קצת, ובכל זאת מצליח לשתות בזריזות שמזכירה מכניקה של גלגלי שיניים.
אז הנה הכרתם את כולם... כולם ורחל, אני לא מבין מה היא עושה בכלל? צורי שונא אותה כמו שאני שונא את כיתה ח' ואלוהים יודע כמה אני שונא את הכיתה הזאת, יותר משאלוהים שונא את שרי.
עכשיו אחרי שכולם הלכו בתורם לשטוף ידיים, לחזור ולא לשבור שום צלחת בדרך, אבא מוצא את הזמן לברך על הלחם, תודה לאל עכשיו כבר אפשר לשבת.
גם החתיכות שאבא חותך מהלחם לכל אחד מאיתנו מעידות בצורה ברורה על יחסו אלינו; אלון מקבל חתיכה גדולה יחסית אך בלי השקעה בפיזור המלח, צורי מקבל חתיכה משורטטת והמלח שמפוזר על החתיכה נראה כמו המשחק ההוא שמחברים נקודות ויוצא ציור, רחל מהסיבה הברורה שהיא עדיין בגדר אורחת מקבלת חתיכה שלא מעידה על כלום מלבד היותה אורחת, שרי מקבלת חתיכה קטנה מהתחתית של הלחם, כמו שהיא אוהבת ומלח שמפוזר בצורה לא סימטרית רק על צד אחד בלחם, אני מקבל את החתיכה הקטנה ביותר, הבולבול של הלחם ובגלל שאני אחרון לאבא כבר אין סבלנות לשים מלח כך שהוא רק מנער ומשפשף את כפות ידיו משאריות המלח מעל החתיכה שלי. אין לי מושג למה, אבל אמא אף פעם לא מקבלת חתיכת לחם, אולי כי בשלב הזה היא כבר נמצאת בחזרה במטבח, מי יודע?
אחרי שבירכנו אני קם ממקומי, הולך לחדרי ושם בטייפ דאבל קאסט שלי את הקלטת האחרונה שהקלטתי בה שירים שאני אוהב מהרדיו. המוסיקה חודרת לחדר אוכל בדיוק בווליום הנכון, ווליום שאבא לא שומע מספיק חזק כדי להתלונן אך לא כל כך נמוך על מנת שאוכל להתמקד במוסיקה ולא בשיחות הסרק שמנוהלות באופן קבוע בימי שישי סביב השולחן הזה.
אמא מגישה לכולם מרק ירקות שתמיד חסר בו מלח או יש יותר מידי, רחל מקבלת ראשונה כי ככה זה כשיש אורחים, אחריה הסדר חוזר לקדמותו. כולם אוכלים מהמרק, הלך הרוח במנה הראשונה הוא זה שיקבע את הלך הרוח למשך שאר הארוחה, תמיד זה ככה. אם מישהו יעז להגיד משהו על טעמו של המרק, הארוחה תיהפך לקטסטרופה משפחתית בהמשך, אם כולם ישתקו ויסיימו את המרק זו תהיה רק דרמה משפחתית קטנה. שרי חוטפת את המלחיה בזריזות ושופכת לתוך המרק בהפגנתיות, היא מבקשת גם מצורי שיעביר לה את שקדי המרק על אף שיכלה לבקש מאלון שהרי הם יותר קרובים אליו, אלון מגיש לצורי וזה מעביר לשרי. אמא שואלת את שרי האם המרק בסדר וכבר אפשר להריח תחילתה של קטסטרופה, שרי מהנהנת לחיוב, אך מצחקקת בסוף ההינהון – טעות! אמא נעלבת, קמה ממקומה נשמע רעש של שפיכת שארית המרק לכיור ועכשיו גרוע מזה, נשמע רעש של טוחן האשפה שבכיור, אבא צועק לה למטבח שהמרק יצא מצויין, כאילו אינו יודע שכבר זרקה אותו, שרי לוחשת לרחל שאמא תמיד זורקת את המרק, רחל מסתכלת על צורי וזה קם למטבח ואני רק יכול לנחש שהוא אומר לאמא דברי עידוד כאלה ואחרים ולאחר מכן מנשק את מצחה, אז אמא הפסידה בקרב על המרק אך ניצחה בקרב על תשומת הלב. כל הזמן הזה אלון ואני אוכלים מהמרק בלי להרים מבט שחלילה לא נכנס גם לסיטואציה הזאת. רוב צלחות המרק גמורות. עכשיו רחל קמה לעזור לאמא להגיש את המנה הראשונה השנייה; דגים, אני באופן אישי מאוד אוהב את הדגים שאמא מכינה לימי שישי, אך יחד עם זאת מודע לעובדה שרוב יושבי השולחן לא ששים לאכול ממנה זו. רחל נכנסת ויוצאת מהמטבח וכל פעם צלחת של מישהו אחר בידה, אנחנו יושבים ומודים בתורנו לרחל שהגישה לנו. כשיש לכולם צלחות קטנות עם מנות קטנות של דג, אמא יוצאת מהמטבח עם צלחת לעצמה ומתיישבת ליד אבא, רחל מתיישבת גם היא ומקבלת נשיקה קטנה מצורי, שרי מסתכלת על צורי והוא קורץ לה. אני מזכיר לכולם ששבוע הבא יש דרבי ושואל את אבא אם נוכל ללכת ביחד, צורי ואלון מפנים מיד את מבטם באבא שמבטיח שנלך ואפילו הבנות יצטרפו אלינו, עכשיו אני יודע בוודאות שלא נלך, כשאבא מבטיח משהו ריאלי אז יש סיכוי שהוא יקרה אבל כשאבא מבטיח שטות רק על מנת לרצות אותנו, זה ברור לאיזה כיוון זה הולך.
אני נזכר בכל זה בעודי מביט בתמונה שצולמה באחת הארוחות הללו וחושב לעצמי "מזל שכל תקופה בחיים היא זמנית" 
