אהבת הכינור

בלילה כחול, עטוף הירח בהילת האור, נשמע קול עדין ויפה ביופיו. היא שמעה צליל מסוים, היא הלכה בעקבותיו. היא הגיעה לטירה חשוכה- הדלת הייתה פתוחה. היא הרשתה לעצמה להיכנס לטירה, והיא המשיכה לסייר במרחבים. משתוקקת לשמוע עוד, להאכיל את התשוקה שלה ליופיו של הצליל, והתאווה למוזיקה גברה. היא מצאה את קול האהבה, או כן, היא מצאה אותו לבוש חליפה שחורה, מחזיק כינור בידיו, מנגן בשתיקה כל תו ותו. היא הניחה את ראשה על הדלת, מאזינה. התאהבה בו, התאהבה כל כך בכינור. כשסיים לנגן היא ברחה מהר, אל המקום הקודר.

כל אותם לילות קסומים, היא חזרה אל טירת הרפאים, חזרה להאזין למנגינת האהבים. היא הביטה בו בשקיקה, היא חרטה אותו בליבה, את הכינור המופלא.

בעל הכינור סיים את יצירתו ככל יום ביומו, הוא פתח את הדלת וראה אותה מאזינה חרישות. היא נעמדה קלות, הביטה לתוך עיניו התכולות, וחייכה ברוך. כן, היא שבתה את ליבו, היא נכנסה עמוק לתוכו.

אהבה?, הרבה יותר מזה, הרבה יותר.

בכל לילה ניגנו הם דואט, בכל לילה התאהבה בו יותר,  בכל לילה תשוקתם הייתה עזה עוד יותר. כן, נגינתו שבתה את ליבה, היא רצתה לטעום עוד מיצירת אהובה. אבל זהו היה יומם האחרון יחדיו, יומה האחרון למשמע צליליו של הכינור המופלא. לא  רצו הם להיפרד, לא רצו לסיים את אהבתם. הוא אחז בידה והבטיח לה שיחכה לה לעולם. הם נאחזו אחד בשני, נפרדו בנשיקת אוהבים, ובהבטחה להישאר יחדיו לעולמים.