מאז שנפטרה אשתו לא ביקרה אצל דודה מיכאל. הקשר ביניהם מוצק כתמיד , וזאת על אף בעיותיו עם
ילדיו שלא מבינים מה בוער לו להכיר אישה חדשה תחת יהודית אשתו המנוחה.
"אנחנו בטיפול". השתדל להוכיח את צדקתו או לנקות את עצמו מאשמה, כאילו באה להוכיח אותו על דרכו.
" ילדיך משתפים פעולה, מתחיל להיות שיפור ביחסים ביניכם"?
"לא יודע, אני לומד אותם מחדש".
"מה כוונתך לומד אותם".
"הם היו קצת מנוולים כלפי לאחרונה, את מכירה את הסיפור "דוב לא לא"?
"אתה מלא חידות ".
כל מה שעשיתי לתועלתם, העיפו מַבָּט מול עיני כאילו איני קיים, הציצו הצצה חטופה, הביטו לרגע קצר; עיינו או בדקו ברפרוף, בעיקר כדי לבדוק או להתרשם מה אגיד".
"ומה היית עושה".
"כלום. נכנס בתוך עצמי כמו שבלול, הולך לעבודה, חוזר , כמו שיצאתי, כך הבית נשאר. לא כלים, לא כביסה, בלגן בחדרים כאילו מנסים אותי על כל צעד ושעל".
"ולמה ככה".
"אימא שלהם פינקה אותם, בחיים שלי לא ראיתי את ילדי עוזרים בניהול משק הבית, כמו אצלך".
"אצלי לא הייתה להם ברירה, מבט אחד שלי מלא בוז ותוכחה על חוסר תועלתם, היה משבית אותם, הם לא יכלו שלא לעזור".
"נדמה לי שאתה מתייחס לילדיך כאל יצורים פגומים, שיש בהם רצון או תשוקה לנצל אותך, מפירי ברית ובוגדים".
"היי, היי תרגיעי".
"זה לא מה שתיארת עכשיו"?
"אבל בכל זאת אני רוצה להבין אותם".
"לסייע בידם" התכוונת.
"הם צריכים גם לסייע בידך, הם אנשים בוגרים, לא אותם ילדים מפונקים כמו שזוכרת אני אותם בילדותם".
"כן ואהבתי אליהם מְפֵרָה את שווי המשקל ביחסינו".
"האין היא מְפֵרָה את ההבחנה בין אהבה וחמלה ולוחשת סליחה במקום בו הכרחית קיצוניות"?
"כן אני מודע לחולשותיי".
" מן הסתם, לאהבה מתלווה הצל שלה – החולשה".
"על מה המטפלת שלכם מתמקדת".
"לא להעביר בקורת".
"אתה על כל צעד ושעל מעביר בקורת".
אני לומד היום להקשיב, אף שהייתי רוצה לשמוע את בעיותיהם".
והם מספרים"?
"מיכלי מנסה, לא כל כך מצליח לה, את יודעת אני אדם דייקן ויסודי היורד לפרטי פרטים".
"ומה עם רפי, מה קורה איתו".
"הוא משתתף בשיחות, אולם לא משתף אותי בלבטיו".
"והבוז שאתה נוטר לו ודרכו הביקורת על מעשיו".
"הבוז רק לחולשה". לחש מיכאל.
"מתכוון אתה לציניות כלפיהם"?
"אני משתדל לא להכביד עליהם".
" ובכל זאת מאמין שעמדה או יחס המבוססים על האמונה שבני האדם פועלים מתוך אנוכיות בלבד,זה מה שגורר אותך כן לביקורתיות".
"אני לא מתווכח איתם".
"לא זאת הייתה כוונתי"
"אז"?
"אין אז. אני מנסה, שכה אחיה ".
"אתה חושב שלטפל באהבה באופן מְעֻשֶּׂה ולעסוק בה בחיוך מעושה ובקוצר רוח בולט. יקרב אותך לילדיך, אתה מפנים את כאבך ולא חולק אותו עם איש, במיוחד לא עם ילדיך".
"אני לומד עכשיו להתמודד".
"על שום מה תאמר את הדברים האלה"?
מיכאל החריש, דומה היה שהוא רחוק מאד מפתרון הולם שיניח את דעתו עם ילדיו, ליבו הנוגה והצינה של הלילה גררו אותו להקשיב לדממה.
"לדאבוני, מוכרח ליהנות לפי שעה מהשירות של הטיפול הזה, ועוד יותר, אני נאלץ להתייחס בסבלנות לקטנוניות של ילדי המנצלים את המעמד מול המטפלת".
"עוד פעם אינך מרוצה".
"לא אמרתי".
מיכאל הליט פניו בכפות ידיו, ידיו צוננות היו ואף בקרבו חש צינה חודרת.
"מה עלי לעשות"?
"היודע אתה מה ההבדל בין אדם אמיץ ובין מוג לב"?
מיכאל קיפל את איברי גופו בתנוחה מעוגלת, כשראשו, ידיו ורגליו מכונסים אל הבטן, השתיקה החריפה ביניהם כמו אותו זחל המנסה לטפס על קיר, חוזר ונופל בגלל חֲלַקְלַקּוּתוֹ.
"אתה יודע"? דחקה בו.
"אני יודע". ענה מיכאל חרש. "אך ידיעה זו באה לי לא ממחשבותיי שלי, אלא מרעיונותייך".
"מה זה משנה"?
"ומה אם לא נצליח"?
"אתה תצליח". חייכה אל דודה בטוב לב.
שלווה נשלטה על מיכאל.
"אלוהים, איזו עליבות יש בנו, בריות עלובות שמכנים את כולנו – אדם".
