מול מסך מרצד, רצות עיניה אל רשימת השמות בצ'אט. אלוהים שלי, תעשה שיכנס... זר, פלש אל חייה. מילים, ועוד מילים והמערכות קרסו... נסחפה, תחושה נהדרת, יש לו מוח חקרני, ידע נרחב, עולם ומלואו. מצאה עצמה צפה, נסחפת בזרם נהר המחשבות.
ולא היה כל היסוס, רק נגיעות נפש, מחשבות זהות. שירים אהובים על שניהם.מדהים. מַשְלים דְבַרֵיה, משלימה דבריו, כותבים אותו דבר, באותה שניה. מדהים, מפחיד, נפש תאומה. פעימות לב, התמסרות... "תתקרב למסך", ביקשה. התקרב. בציחקוק הפריחה נשיקה. "הרגשתי!" אמר במְשוּבַה.
גלשה לעברו ברכות, גלש לעברה בסקרנות, גלשה אליו בכניעה, בהתמסרות, גלש אליה בשקיקה, בהסתייגות, לא שלם עם הקירבה, מנסה להַניא אותה, לא להתקרב, לא לרצות. מקים חַיץ, יותר לעצמו מאשר לה. החַיץ קורס. ציחקוקים, אושר, מלאוּת, בשלוּת. "את מתקרבת אלי, לאט... לאט... את תגלי מי אני, לאט...לאט... את תגלי לי מי את... לאט, לאט!", התנגן במחשב של שניהם השיר של שלום חנוך. עוד שיחות ארוכות לתוך הלילה. היא מלטפת, נוגעת לא נוגעת בנשמתו, בגופו, בלבו. הוא לא מתמסר, חרד, מתמסר, נסוג. הוא מלטף, מרעיף חום, לפעמים נשבר ומתוודה. רוצה אותה עד כאב, מתעשת מיד, נסוג. לא רוצה לעבור את גבולות המסך...
וככה כל ערב, מול המסך, התחבקו הנשמות ונפלו המחיצות. לא עוד זר. "את יפה!", שידר לה שוב ושוב, מלטף את נשמתה... "אתה מדהים!" לחשה לו מבעד למסך... "לא להתאהב!" העביר לה מסר. "מאוחר מדי!" ענתה.
הלכה עד הקצה. לילה של אהבה ושכרון חושים. נצמדה אליו בלב בוכה מגעגוע, כמו ידעה, זה קצר ימים. בקרוב ילך לבלי שוב, התערסלה בזרועותיו, נצמדה שוב ושוב ביתר שאת, "מפתיע איך גופך כל כך מוכר. ואיך נוגעת נפש בבשר", לחש, שפתיו על צווארה, את מילות השיר. חיבקה אותו בחוזקה, טמנה ראשה בזרועותיו וחנקה דמעה.
גם כשבערה ואבדה בזרועותיו, גם כשסער עליה ואיתה, טעם מר היה בפיה.כלום לא המתיק את התחושה שאהבתם היא בת חלוף ולא תעמוד במבחן הזמן. סיפור חיים. בלתי מושג. בלתי נכבש, יותר מדי טוב מכדי שיהיה אמיתי. שמר על נפשו, לא התמסר עד תום... פַּחָד! לילות של אהבה ושִכְרון חושים ובאחת הפגישות, כשעלה השחר - הלך לבלי שוב.
בעיניים כלות בהתה במסך. נשאבת, חסרת חיים ונענית לחידלון. ככל שהתעצמה אהבתה אליו, מיעט הוא להכנס, רצה להתנתק. פתאום התדלדלו המלים שעד לאז, זרמו כמבוע.
ואין ערך למילים, אבל כל מילה שלו חקוקה בלבה לעד. אלוהים, למה הוא שותק? מסתכלת ברכבת חייה, איפה בדיוק ירדה מהמסילה? איך חלפו השנים? בכמה שלוליות לבוסס וכמה צפרדעים צריך לבלוע עד שמגיע נסיך? רצתה לאהוב בלי ביקורת, בלי אלימות מכל סוג. לעולמה הפנימי הוא נכנס בסער ויצא בשקט. והיא - אבדה לעולמים. כבר לא קיימת, צל מהלך. יכלה לשאת הכל, אפילו העלמות, רק לא שתיקות. מילותיו שטיפטפו חיים לעורקיה פסקו. ברקע מתנגן "זמר שלוש התשובות". איזה מילים מכאיבות בשיר הזה, מילמלה בעצב. "אל תאמר לי אותך לשכוח, כי את זאת אהובי, לא אוכל! בשביל זה לא יהיה לי כח". ועוד שיר, אהוב על שניהם... "כמו צמח בר". "היו, היו הרבה געגועים, היו ימים טרופים. היה מקסם ילדות, היתה גם סערה בזרועותי. אני יודעת שהדליקה אש זרה את לילותי"... שוב ושוב מתנגנות המלים באוזניה. דמעות, כאב, געגועים.
עדיין יושבת ערב ערב, מול המסך. חסרת עניין, איבדה תיאבון, החיים נזלו ממנה, ועמם הטעם להתעורר בבוקר, בכאב נזכרה כיצד היו שניהם שותפים ל"מפגשים", לאותה רוח חקרנית, לרצון לגלות מה מסתתר מאחורי הגוף והנפש, לשיחות המדהימות בכתב, ולצחוקי המשובה.
כבר לא מחכה שיגיע... ויתר עליה. ויתר עליהם! ויתר על האהבה שנולדה בריבוע האור המרצד. ולה אבד הוא, ועמו חדוות החיים, אין יותר למי לצפות. מתעטפת בצער השתיקה, ומתכרבלת... לא שואלת... ורק העיניים בולשות במסך.
אלוהים שלי, תעשה שיכנס...
