גבעת הנרקיסים

בשבת שטופת שמש באמצע החורף, התאספנו כמה ילדים בני אחת עשרה והחלטנו לצאת אל גבעת הנרקיסים הסמוכה למקום מגורינו. בגבעה זו גדלו הנרקיסים פרא והדהימו את כל הצופים בהם ביופיים ובגודלם. באותו בוקר השכמנו לקום, נעלנו את המגפיים השחורים והכבדים שלנו, מגפיים כפריים ללא קישוטים שהיו מותאמים לבוץ הכבד שהיה אצלנו במושב ולשלוליות שכיסו חלקים נרחבים מהשטח. גם הבגדים שלבשנו היו קלים יחסית. באוכל לא הצטיידנו כי ידענו שלאורך מסלול ההליכה שלנו דרך השדות גדלים תפוזים, גזר, קולרבי והכול בשל לאכילה ונוכל לעצור ולאכול כשנרצה.

הרגשנו מסודרים. הגבעה לא רחוקה, כעשרים דקות הליכה והדרך מוכרת וידועה היטב. היינו מוכנים והתחלנו ללכת. מצב הרוח היה מרומם שרנו, צחקנו והתבדחנו, כיאה למצב רוח ביום שמש חורפית. אחרי חצי שעה של הליכה הופיע לפנינו מראה מרהיב ביופיו.

הגבעה הייתה לבנה כולה ומכוסה בנרקיסי בר לבנים וגדולים. הרוח הקלה שנשבה הניעה את ראשי הנרקיסים בקצב אחיד, כעין שירת מקהלה חרישית. הריח היה עז ונישא למרחוק. התרגשנו, כיאה לחבורת ילדים שרגילה לטבע ויודעת להתרגש מהטבע.

התחלנו לרוץ לעבר הגבעה, הלב דפק בעוצמה, הפנים היו משולהבות מהתרגשות, הרוח הלמה בפנינו וצעקות יצאו מגרונותינו:  הנרקיסים!   הנרקיסים!

בסערה נכנסנו פנימה לתוך שדה הנרקיסים, ועוד פנימה, ויותר פנימה ו...התחלנו לשקוע. האדמה שהייתה בוצית ביותר לאחר שבוע גשום במיוחד, הייתה רכה מאוד ואנחנו התחלנו לשקוע עד לברכיים מבלי יכולת לזוז. רגעי אימה עברו עלינו, איך נצא מפה? מי יבוא לעזרתנו? אנחנו והנרקיסים תקועים באותו מצב. את יופיים של הנרקיסים כבר לא יכולנו לראות וגם ריחם כבר לא היגיע לאפינו. התחלנו להיאבק, במאמץ רב הוצאנו את רגלינו מהמגפיים שנשארו שקועות בבוץ והתחלנו להתקדם ללא המגפיים, באיטיות רבה, כשאין במה להיאחז ואין במה להיעזר.

עברה לה שעה ועוד שעה, ההתקדמות איטית. ענן הופיע בשמים והשמש הסתתרה לה מאחוריו, כדרכה של שמש בימי החורף שרק מבצבצת לזמן מה ומיד נעלמת. אל הענן הקטן הצטרף עוד ענן וכיסה את השמש כולה. האור כבר לא היה בהיר והכול היה אפרורי ועגמומי. גשם התחיל לרדת. הבגדים החלו להיספג במים והרגליים היחפות כבר כמעט לא מורגשות. המשכנו במאבק. צעד אחרי צעד, עוד מעט, עוד מאמץ קטן ואנחנו מתקרבים, כבר מגיעים, יש סיכוי שנחלץ ממצב ביש זה, הקצה כבר ניראה לעין. כן, הגענו לקצה הגבעה, יצאנו, אנחנו לא היינו שקועים בבוץ יותר אבל, היה לנו קר מאוד, היינו רטובים, רעבים ו...יחפים. הגשם התחזק, התחלנו לרוץ בכל הכוח, בכל המהירות אל המושב שלנו בחזרה. זה היה סוף לטיול מפרך לגבעת הנרקיסים ובלי אף נרקיס אחד ביד.