מלחמת התודעה

אני לא בדיוק זוכרת מתי זה התחיל.

זה היה נראה טוב, מיוחד, לא רגיל.

לאכול, להפסיק, להקיא עוד ממתק,

כמה טוב, כמה כיף שמצאתי משחק.

לפעמים לי נראה שמתחיל קו החושך, ועדיף שאחזור לביתי, להורים,

אבל אז המשחק מעצים את האורך ודורש: "עוד סיבוב! עוד שלושה סיבובים!"

הרצון להיות קטנה, להיעלם, להיות בשקט,

ושכל העצמות יבצבצו מהבגדים,

המשקל צולל קופץ והחיוך עולה, נמחק

ואיתו גם הרצון למות כשלד בין סדינים.

לפעמים כבר די, נשבר לי, המשחק כבר לא מצחיק,

אבל אם כל-כך מפריע

למה לא רוצה מספיק?