אבישג הייתה הבת של. היא הייתה הבת של חברה של אימא שלי, ולא נפגשנו יותר מדי פעמים, רק כשאימא שלה הייתה באה לבקר את אימא שלי פלוס קפה ועוגה. מעולם לא הקדשתי לה תשומת לב מיותרת, או למעשה, תשומת לב בכלל, כי היא בסך הכול הייתה אבישג ואבישג היא הבת של. היא ואימה היו מגיעות לביתנו ובדרך כלל אני הייתי פותח את הדלת ובוהה בעיניה העגולות להחריד של אבישג, היא הייתה ילדה עגולה שכזאתי, לא שמנה, אבל העיניים שלה היו כל כך עגולות וגדולות, כמו הירח, אז בעיניי היא הייתה ילדה עגולה, במובן הכי יפה של המילה. היא לא באמת הייתה יפה כל כך או מיוחדת, היא רק הייתה אבישג. אימא שלי ואימא שלה היו יושבות בסלון ומדסקסות על כלי תפירה ומתכונים (כשאנחנו היינו בסביבה) ועל ריכולים וסקס (כשלא היינו בסביבה). מבחינתי, זה מעולם לא היה מטרד כשאימא הייתה מפצירה בי כל פעם מחדש לקחת אותה לחדר שלי ולשחק איתה, ובכלל, במה הייתי אמור לשחק עם בנות בתור ילד בן 8? היא הייתה שקועה בברביות ואני בחיילים.
גם אבישג לא ידעה במה כדאי לנו לשחק, אז במקום לשחק היינו יוצאים מהחלון שבחדר שלי ובורחים החוצה. היינו רצים במשך דקות מייגעות בשדה הקוצים של אבא של קלונסקי עד שהיינו מגיעים לקצה העולם. זאת אומרת, קצה העולם מבחינתנו, בכיתה ג'. זה היה סוף השכונה, הקצה המזרחי של העיר, צוק שצופה על שממה מוחלטת ואינסופית. עד שהיינו מגיעים, כבר היינו צריכים לחזור הביתה, ואבישג תמיד הייתה נורא מאוכזבת, כי היא לא הספיקה להתעופף מכאן. כל פעם כשהיינו מגיעים אל הצוק, מתנשמים ומזיעים, מנסים להסדיר את הנשימה בקושי, היא הייתה לוחשת לי שהיא רוצה להיות פרפר. לבקוע מתוך גולם ולהפוך ליצור שמימי ויפיפה ולהתעופף חופשייה, כפי שהיא רוצה. ואז, אז היינו רצים חזרה, מחכים לשמוע את מקהלת הצווחות של אימהותנו.
אבישג ומשפחתה עברו לקצה השני של העולם, בערך, מקום אחר שבו כנראה לא היו צוקים, כי אם היו בו צוקים, אבישג לא הייתה רצה אל הצוק שלה כל פעם שהם היו באים לבקר אותנו, פעמיים או פעם בשנה, לפעמים אפילו פחות.
ואחרי שלוש שנים שלא ראיתי את אבישג, היא צצה לפתע בחלון חדרי. איפה אימא שלה ואיפה אבא שלה, שום מילה היא לא הוציאה מפיה מלבד לנשימות מתחזקות כאשר רצנו בצוותא אל הצוק, כמו ילדים קטנים. רצנו בשתיקה ובמהירות האפשרית, מבלי לחשוב, מבלי לדעת, כמו מכונה הפועלת בדיוק כמו שכיוונו אותה. אבל הזמן עשה את שלו, ושנינו נאלצנו להפסיק את רציתנו מספר פעמים, לנשום נשימות עמוקות יותר מבעבר ורק אז להמשיך בריצתנו אל עבר קצה העולם ההוא. נעמדנו שם, על גבול הצוק, ובפעם הראשונה לא היינו צריכים לחזור חזרה אל הבית במהרה בכדי לא לספוג את נזיפתן של אימהותנו. אני התיישבתי על האבנים ושפשפתי את רגליי בחול בזמן שאבישג התקרבה יותר ויותר אל קצהו של העולם. היא סובבה את ראשה לכיווני ואמרה "אני רוצה לעוף, כמו פרפר". בהיתי בה ושתקתי בזמן שהיא החלה לנדנד את קצות אצבעותיה על קצהו של עולם ילדותנו. "אם אקפוץ עכשיו מן הצוק, אהפוך לפרפר, נכון? אצליח לעוף, נכון?" היא המשיכה לדבר בשעה שאני שיחקתי באבנים ובחול. הרמתי את פלג גופי העליון והבטתי בעיניה העגולות. "תזכור אותי אם אעוף?" היא שאלה והחלה לנדנד את כל גופה בעדינות. הנהנתי בראשי וקמתי. פסעתי אליה כאשר אני יחף ולגופי מכנסיים קצרות בלבד. הבטתי עמוקות בירחים שלה ואמרתי "תיזהרי לא ליפול". הסתובבתי אל עבר השדה, ואז כשחזרתי להביט בקצהו של העולם, הגיע גם קצהו של חיי. אבישג נעלמה ממבטי אל תוך החור השחור והאינסופי של סוף העולם. נתתי לה לעוף כמו פרפר בשמי הקץ, אך תהיתי, האם היא שכחה, שסופם של פרפרים קצר משל בני האדם, והרפתקתם אינה נמשכת אלא יום אחד בלבד לאחר התחלתה.
