מכור לדרך

יום שישי, השעה הקבועה. השעה שאני אוהבת.

הוא בטח בהרים.

לא מצליחה להבין את ההיגיון, את הרציונל שעומד בין כל הרגשות שמציפים אותי לבין הזמן שאני מכירה אותו (אבל אולי לא באמת מכירה)

זה ממש לא חשוב עכשיו, הילה, זה שלך, ובין מכאניקה של קשר אחד לאחר, אני קמה ובורחת מהניכור – אני לא מתקפלת, לא עכשיו.

ואיך אוכל להראות לו את כל אותן אוצרות? אני לא יכולה לראות מבעד לעיניו והוא לא יכול לראות מבעד לעיני.

אני כבר יודעת, הוא צריך לעשות את הדרך לבד. ואני? אני רק עומדת ומחכה בסוף המסלול.. עייפה ומותשת, כי כבר כבד התרמיל.

ואז מה?

מה קורה כשאתה מגיע לבסוף?

אני חושבת שאף פעם לא הגעת באמת – מטייל שלי – מכור לדרך...

לא מאמינה באסטרטגיות באהבה. אסטרטגיות, מקומן בתכנוני מלחמה – לצד השריון, האפוד, החרבות המבריקות, והצלקות הישנות.

אני מתקלפת מהכל. קר לי ואני פוחדת, אבל מתעקשת.

נראה מה תגיד כשתגיע לבסוף ותעמוד מולי, כבד ומסורבל מהציוד שעל גבך.

מה תרגיש כשתגלה, להפתעתך, אותי. ניצבת שם, נקייה מכל נשקיי, מטשטשת זיכרון מלחמה אחרון.

פשוט עומדת שם – עירומה ורועדת.

אני יודעת, זה לא היה בתכנון. לא באופציה א' ולא באופציה ב'. בשום תרחיש שניסת לדמות לא ניצב סיכון שכזה. מה עושים עכשיו? זו לא מערכה מוכרת!

שנתקפל?

מקבלת החלטה, בשביל השפיות הנפשית שלי. אני נפטרת מהתרמיל, אני חייבת. הוא כבר כבד, הוא כבר ישן. הוא כבר לא מועיל לי, הוא מפריע לי לראות את הדרך שעשיתי. את הדרך שאעשה.

מסלולים מתפתלים, מתפצלים. זה עניין של בחירה בסופו של יום.

הוא לא יבחר בשבילי ואני לא יכולה לבחור בשבילו.

בחרתי בשביל שלי

אולי ניפגש, אולי לא.

הדרך רחבה ופתוחה. זה כוחו של טיול, הבנתי את זה.

אני משחררת.

מתגעגעת ומשחררת.