החותמת, הפתילים והמטה - חלק רביעי ואחרון

פניהם של השלושה החווירו. הראשון להביע את תימהונו היה אבא. "כיצד זה ייתכן שרופאה לא תדע להישמר מהיריון?" לאבא נכד חד-הורי מהווה בעיה. כיצד יראה את פניו בין חבריו בבית-הכנסת?

"לא התכוונתי להישמר מההיריון הזה. אני שמחה שזה קרה. ממילא אין בכוונתי להתחתן אי-פעם אז מוטב שלא אשאר ערירית. מצפה לי עבודה בבית-החולים ואוכל לפרנס את בני כאם חד-הורית. קחו לתשומת לבכם שאינני מתכוונת להסתייע באביו של בני." המשפט האחרון כוון בעיקר ליהודה.

"בכלל לא ידעתי שאת יוצאת עם מישהו," הגיבה אימא. "כול הזמן את ממשיכה להתאבל על ערן ומשום התרפקותך על זיכרונותייך אינך מסוגלת להניח לגבר לגעת בך. זה מה שאת כול הזמן טוענת. איך זה שפתאום הופיע גבר בחייך וקיימת איתו יחסים? ולמה לא סיפרת לנו אודותיו?"

"אלו לא היו סתם יחסים. כשהייתי עם הגבר הזה בו זמנית הייתי גם עם ערן. הרגשתי בבת אחת תשוקה לחי ולמת. המגע כמו היה עם שניהם וזה לא הפחית במאומה את ההנאה שהגבר החי העניק לי. הוא החיה את תשוקתי לגבר והזיכרונות על ערן העצימו את תשוקתי לגבר הזה דווקא. שכבנו במלוא אהבתי אליו ובמלוא האהבה לערני שתלווני כול חיי." הסתכלתי ביהודה והחלפנו נצנוצי חיוך.

"הגידי!" התקיפה אותי אימא. "מיהו האב? אדם נשוי? רווק? אם הוא רווק למה שלא תתחתנו?".

"לגבי דידי אין זה משנה אם הוא רווק או נשוי. אני לא מתכוונת להתחתן. היה לי חלום להתחתן עם ערן וגם לאחר מותו החלום לא התפוגג. אם האב ירצה להיחשף בפני בנו, לא אמנע ממנו, אך לא אדרוש את זה. גם דמי-מזונות לא אדרוש. אם נרעב אפנה לעזרתכם. אתם הרי תהיו סבא וסבתא שלו וכסף ברוך השם לא חסר לכם."  כשסיימתי היה לי קשה לשאת את ההמולה שהייתה במסעדה. אך במסעדות, בנוסף לקרקושי הצלחות, הזוללים המתמכרים לטעמי המאכלים והיינות ומתענגים מההסבה עם חברים, אינם סוגרים את פיותיהם. גם כעסתי שהסועדים סרקו ובדקו אותנו בעיניהם. הבטתי לתוך עיניהם של הוריי והבחנתי בכוונתם לשפוך עליי קיטונות של בוז וכעס. אלא שבמקום הציבורי הם לא העזו.

יהודה, לעומתם, התעשת במהרה. "דומני שידוע לי מיהו אביו של הילד," אמר וחייך בהצטנעות.

לשמע דבריו אימא הרימה את קולה בטענה, "לאדם זר גילית מיהו הגבר שבחרת בו להיות אביו של ילדך ומפני הורייך הסתרת?" אבא לעומתה לא הגיב במילים, אלא נשא מבט זועף לעבר יהודה, כמתכוון לטרוף אותו. הטירוף שבעיניו רמז כי הסוד גלוי לו. מאחר ולא מחיתי על דבריו של יהודה, הוא פנה אל הוריי בהצעה נדיבה, "אני אגלה לכם מיהו האב."

"מיהו?" שאלו שניהם ביחד.

השיב להם במילה אחת, "אני."

פני אימא העידו כי בלעה אל קרבה את כוונתה לשפוך על יהודה קללות-זעם. בפניו של אבא הבחנתי כי נמלא ברוח קרב כמו התכוון להכות ביהודה על שהחטיא את בתו. הוא מכורח המקום נאלץ להסתפק בשאלה, "איך העזת? למה עשית לה את זה?"

"אבא," פרצתי לדבריו. "יהודה אינו אשם. אני היא שפיתיתי אותו לכך. הגעגועים לערני קשרו בינינו. לכול אחד מאתנו לא היה בפני מי לשטוח את כאבו. בקיבוץ, כשיהודה היה מנסה לשוחח עם מי מבני ביתו על כאבו, הוא נתקל בקיר אטום. מותו של ערני כמו בנה חיץ בינו לבין בני משפחתו. כשהרגיש צורך לבכות, אשתו הסתגרה בחדרה ולא הניחה לו לשפוך את דמעותיו בחיקה. בכול פעם שהוא ניסה להתוודות בפניה על כאבו, היא הרחיקה אותו מפניה בריבים. אני כאן בירושלים גם כן נתקלתי בקירות אטומים. חבריי ללימודים כלל לא הכירו את ערני. הוא לא היה מעוניין לפגוש אותם והם לא היו מסוגלים להיכנס לראש שלי ולהבין מהו בשבילי אובדן של האדם היקר לי מכול. ובבית, אתם ואחיותיי לא הנחתם לי לדבר עליו. יום אחר יום הלב שלי זעק זעקות שבר אך כשהזכרתי את שמו באוזניך אבא, היית רותח ופקדת עליי להחליף נושא או לשתוק. ואת אימא, לא התביישת להגיד לי שאני צריכה לשמוח שסוף סוף השתחררתי ממנו. השנאה שלכם לערני הייתה כה גדולה ולא הייתם מסוגלים להבין שבתכם הבכורה כול כך סובלת מזה שהוא נפל. ארבעה-עשר חודשים חנקתי את יגוני בקרבי והמתנתי להזדמנות לשוחח עם מישהו על ערני. ואז הגיע אליי יהודה ומידי שבוע במשך לילה שלם כול אחד מאיתנו שופך את לבו בפני השני. אנחנו משוחחים רק עליו. יהודה מספר לי מהדברים שערני אמר לו ומן המעשים שבשנות חייו עשה מול עיניו ואני מקשיבה, או שאני מספרת לי מהדברים שערני אמר לי ומן המעשים שראיתי אותו עושה והוא הקשיב לי. שמו של התינוק יהיה ערן והוא ימלא בליבו של כול אחד מאתנו משהו מן החלל שנוצר עם הסתלקותו של ערן. בחרתי ביהודה לעשות לי תינוק משום הדמיון שלו לערן. גם קולו ותנועותיו דומים לאלה של בנו. אני מקווה שערן שלי יהיה דומה לאביו. אם הוא ידמה לו, אז מובטח שיהא גם דומה לערן הראשון, הגבר שלא חדלתי לאהוב גם לאחר שנפל חלל. לילד כזה אני זקוקה."

כשהגיעו המנות העיקריות, מהאופן שבו אבא ואימא נעצו את הסכין והמזלג בבשרים הרכים, הבחנתי בדיכאונם. "למה אתם מדוכאים?" שאלתי. "אתם תעזרו לי לגדל אותו ויהיה לכם נכד נהדר להתגאות בו. ולך אבא, יהיה מי שיתלווה אליך לבית-הכנסת. תמיד הצטערת שאין לך בן. האם אתה זוכר את בת-המצווה שלי? לימדת אותי לקרוא את פרשת השבוע ואת ההפטרה ולקחת אותי למניין של נשים. לקראת בר-המצווה שלו אתה תלמד את ערן הקטן לקרוא את פרשת השבוע ואת ההפטרה ותתגאה בו לכשיקרא אותן בין גברים בבית-הכנסת שלך."

"זה לא פשוט לילד לגדול במשפחה חד-הורית. ילד זקוק גם לאב וגם לאם. סבא וסבתא אינם יכולים להעניק לילד את מה שמעניקים לו אביו ואימו," אמר אבא בקול כואב.

"אם זוהי דאגתכם אז אתם יכולים להיות רגועים. בן שלי לא יִנַּטֵשׁ על ידי אביו. למעלה משלושים וחמש שנה שאני חי עם אישה שאיני אוהב. לא הסתלקתי מהבית משום שרציתי שילדיי יגדלו עם שני הוריהם. בינתיים, בתי הבכורה התחתנה ולה שלושה ילדים, הבן שנשאר לי עומד להתחתן עם מישהי שהכיר בהתכנסות ובת-זקוניי כבר משרתת בצבא. הגיע הזמן שאפנה לדרך חדשה, שאעזוב את הקיבוץ ואגור עם תמר, האישה שאני אוהב וזקוק לה, ועם בני לאחר שייולד. לכשיתאפשר לנו נתחתן." יהודה דיבר בלהט וקולו דמה לקולו הבוטח של ערן כפי שנשמע מתוך חדרו הסגור של צבי בישיבות קצינים.

"הגברים הזקנים הללו, מזדמנת להם בחורה צעירה ומיד שוכחים את נשותיהם," סיננה אימא דברי גידוף בנימה שהיה בה בוז. אחר כך פנתה אל אבא, "אתה לא תעשה לי אותו דבר."

אבא התעלם מדבריה. הוא פנה אל יהודה, "לא לחתן בגילי ציפיתי. מגיע לה גבר יותר צעיר ממך. גם את ערן, למרות שהיה צעיר והתאים לה מבחינת הגיל, לא רציתי. אבל בגנות המת אסור לדבר."

גם ליהודה הריוני בא כהפתעה. לאחר הלילה שבו הפרה אותי, המשיך להגיע מדי שבוע ואף נשאר לישון עימי במיטתי. אך על הריוני לא גיליתי לו. כמו בנו, בא מצויד באמצעי מניעה ולא עלה בדעתו שהייתה אפשרות שהריתי לו בפעם הראשונה, בטרם הצטייד באמצעים הללו. מחישובים של מועדי הביוץ ידעתי שבאותו יום היו סיכויי להרות גדולים. למרות שבלילה ההוא הייתי תשושה, אותו מידע דחף אותי לפעול. הפעם ההיא הייתה קשה. הטרידה אותי בגידתי בערני ובמיוחד שנעשתה עם אביו. היססתי אבל הייתי נחושה ולא הרפיתי עד שהבאתיו למצב שלא יכול היה לסגת וכפיתי עליו ביאה. לא התכוונתי להמשיך עימו בקשר מיני, משום שהיחסים עם אביו של חבר שנפל, נושאים מטען רב ולכן הם קשים. אלא שכעבור שבוע, כשביקש להישאר ולישון אצלי, ידעתי שכמו שהוא זקוק לי אני זקוקה לו. חודשיים קודם לכן סיפר לי שערני התוודה בפניו שהתמיד לבוא אליי כדי שלא אתחבר לגבר אחר. חששתי שכזאת הייתה גם כוונתו של יהודה, אך מדבריו האחרונים הבנתי כי הוא אוהב אותי וכי ביקש מהוריי את ידי.

"תודה שאתה מציע לי נישואין. אמנם הצעתך נעשתה בצורה שאינה נהוגה היום, אבל ריגשת אותי," אמרתי. "אני רוצה להגיד לך משהו בנוכחות הוריי כי חשוב לי שגם אתה וגם הם תהיו מודעים לזה. היחסים שבינינו נרקמו כתוצאה ממותו של ערן. מלכתחילה, כשבאת לשמוע על ערן שלי ולספר לי על ערן שלך, היית אדם זר. ובאותו זמן לא בך התאהבתי אלא בערן שנתת לי. בהמשך גיליתי אותך. אמנם ערן תמיד יהיה עימנו אבל גם אותך כיהודה אני אוהבת ואשמח להיות לך לבת-זוג, בתקווה שנתחתן בקרוב."

כשהיינו בדירתי לאחר שנפרדנו מהוריי הכעוסים אמר לי יהודה, "מאחר ובנוכחות הורייך התוודית שמלכתחילה התקרבת אליי כדי לקבל ממני את ערן, ורק לאחר זמן התאהבת בי, גם אני חייב לך ווידוי. בפעמים הראשונות שביקרתי אותך זה היה משום שהשתוקקתי לפענח את חייו, מחשבותיו ורצונותיו של בני המת. בהמשך ניסיתי להבין את תחושותיו של ערן כלפייך. אבל הקשר שלי אלייך גלש אל מעבר להבנה ורגשותיי כלפייך הזדהו עם רגשותיו של ערן. הפכת לאדם היקר לי ביותר. ובכול זאת למעשה שעשינו בלילה שבו נוצר ערן החדש התייחסתי כאל משהו שנעשה מרפיון-דעת, שלא היה צריך לקרות. בימים הראשונים הרגשתי בושה מבני המת וחרטה. בכול זאת כעבור שבוע יזמתי שנמשיך בזה והסברתי לך שכך אני מפענח פרטים אינטימיים מחייו. את לא ראית בנימוק הזה משהו מגוחך. להפך, עודדת אותי בכך שסיפרת לי את החוויות שאת חווית עם ערן במצבים אינטימיים זהים. רק כחלוף הזמן היה לי ברור שאני זקוק לך כאישה, ולא כאל מי שהייתה חברה של בני המת. אני אוהב אותך, תמר. בקרוב יימלאו לי חמישים וחמש שנים ורק בזכותך גיליתי את האושר שבאהבת גבר לאישה." יהודה נשתתק, אבל אני חשתי שהוא מתכוון להמשיך בדבריו ולא עניתי לו.

אחרי כמה דקות שהיינו שנינו דוממים, הוא המשיך. "אני מרגיש הנאה וסיפוק כשאני מביע בפנייך את אהבתי אלייך. אך כואב לי שערן מת מבלי שזכה לבטא את אהבתו לך או למישהי אחרת. מה שחוויתי ברגעים אלה הוא שההתבטאות מביאה לאחת ההתרגשויות הגדולות שגבר זוכה לה. אני אשם שערן לא הכיר את החוויה שבגילויי אהבתו לבת-זוגו. הוא ראה שהשקעתי הרבה בזוגיות שביני לבת-שוע ושבתמורה היא החזירה לי בוז. הוא טאטא את היחסים שבינה לביני אל מתחת לשטיח ולמרות שאהב אותי לא רצה להיות כמוני. בגלל רגשנותי חשב אותי לטיפש ולא העריך אותי. נתפסתי בעיניו כאיזו אומללות נמשכת והספיק לו להידמות לי בפרצוף ובגוף אך לא רצה להידמות לי באופי."   

בת שוע לא הייתה מוכנה להתגרש מיהודה. פרידה היא תהליך כואב. כול הסטאטוס משתנה בכול הרמות. יהודה נולד וחי בקיבוץ. הבית בו גר עם בת-שוע וגידל את ילדיהם היה חד-קומתי עם חדרים רבים, מוקף מדשאות, פרחי-נוי ועצים. דירתי, בקומה רביעית של בית רב-קומות בירושלים, הייתה בת שני חדרים. המעבר שלו היה תהליך איטי. הוא היה מנהל-ייצור במפעל נעליים בקיבוץ, תפקיד שלא ניתן היה להמשיך בו מירושלים. חבריו בקיבוץ ראו בו בוגד. היו שהסתפקו בטענה שאין מפרקים משפחה והיו שהפנו לו עורף. בהתחלה מברשת שיניים הופיעה בדירתי, אחר כך חולצה שכיבס בלילה לפני שהלכנו לישון נשארה להתייבש תלויה על חבל במרפסת, אחר כך מכנסיים ועוד חולצה ומכנסיים, וככה זה נמשך. כשקרב מועד הלידה, כבר גר אצלי לחלוטין ללא המכונית שנשארה בקיבוץ. מאחר ונמניתי על צוות בית-החולים, למרות שבתעודות הזהות לא היינו רשומים כנשואים, הותר לו להיות נוכח בלידה, לאחוז בידי וללטפני. אמרתי לו שאילו הייתי יולדת את בנו של ערני, הוא וודאי היה מוצא אלף תירוצים שלא להיות לידי בזמן הלידה. "ערן שלנו דומה לערן הראשון," הזדרז לבשר לי כשהמיילדת הראתה לו את התינוק מייד לאחר הלידה. זה היה לי חשוב כי לשם כך בחרתי בו שיעשה לי תינוק. כשלראשונה החזקתי את ערן השני בידיי חשתי באושר נוסף שלא הכרתי לפני כן. פני התינוק דמו לפניו של יהודה. פתאום הבנתי שזה היה חשוב לי שבני יהא דומה לאביו. כמה נורא הוא יחסנו למתים. כשנוחתת עלינו המכה אנו חשים באובדן וכמהים לתחיית-המתים. אך עם הזמן ערני זז מחזית מחשבותיי ויהודה תפס שם מקום לצידו.

נקמתה של בת-שוע לא אחרה לבוא. ארבעה חודשים אחרי לידתו של ערן השני פורסם בבריטניה רומן חדש שלה בשם "העירבון", שיחסיי עם יהודה שימשו השראה לכתיבתו. גיבור הרומן יהודה הוא מנהיג פוליטי העומד בראש אחת המפלגות הדתיות בישראל, אב לשלושה בנים, ער, אונן ושלה. שני הגדולים קצינים-לוחמים בצה"ל והצעיר תלמיד בישיבה. ליהודה הייתה מאהבת צעירה בשם תמר. הוא הושמץ על כך בעיתונות וכדי למנוע שערורייה, השיא אותה בחתונה מתוקשרת לבנו הבכור. ער, שכבוד אביו היה לו חשוב ומאידך ידע שתמר הייתה פילגשו, מאס בחייו, התנדב לפעילות-ביטחונית שאין ממנה חזרה והפך לחלל צה"ל. לפי ההלכה היהודית אם מת איש בלי ילדים אחיו של המת (יבם) נושא את האלמנה והבן שנולד לה נקרא על שם המת. אונן סרב ליבם את תמר. גם הוא התנדב לפעילות-ביטחונית מסוכנת שבה נפל חלל. אשתו של יהודה חששה שבעלה יכפה על שלה ליבם את תמר ולאחר שהותירה עירבון בישיבה בה למד, חטפה אותו והסתתרה עימו במקום בלתי ידוע.  

ביום הזיכרון לחללי צה"ל של אותה שנה שודרה בטלוויזיה תוכנית שהוקדשה לגיבורי מלחמות ישראל בספרות. בת-שוע התראיינה כסופרת וכנציגת האמהות השכולות. היא כמעט ולא דיברה על ערני אלא נצלה את הבמה שלרשותה להשמיץ אותי. "האישה הזו, המחזיקה בתעודת רופאה, לא התביישה לגזול מאם שכולה את בעלה. אני זקוקה לו שיעודד אותי בשעות חולשה ושיעזור לי בהפעלתו של המוזיאון שהקמתי לזכר בננו."

יהודה לא מצא עבודה בירושלים. לפעמים עבד באולפני הקלטות, אבל זו הייתה עבודה מזדמנת מה שחייב אותי להרבות בתורנויות לילה במרפאות פרטיות. נוכחותו בבית היטיבה עם ערן הקטן מכיוון שהוא דאג לכול צרכיו. הוא גם שיחרר אותי מניהול משק-הבית. קיוויתי שאבא ייבנה עבורו אולפן הקלטות. אלא שהוריי, שאהבתם ומסירותם לערן השני לא ידעה גבולות, לא השלימו עם זה שאיני נשואה לבן-זוגי וכי הוא חסר השכלה ומבוגר ממני בעשרים וחמש שנה ולא הסכימו לסייע לנו.

אחרית דבר:

חלפו חמש-עשרה שנים מאז לידתו של ערן השני וככול שהתבגר נעשה יותר דומה לערן הראשון ביפי פניו, במבנה גופו, בפקחותו, בהומור, בשובבות ובאומץ ליבו. כערן הראשון, גם הוא בזכות העידוד שמעניק לו אביו, מתבלט בין חבריו בכושר מנהיגותו. גם הוא נולד דיסלקטי, אלא שיהודה, שגילה את זה עוד כשהילד היה בגן-הילדים, לקח אותו לטובי המומחים שבעיר ולשבחו של ערן השני ייאמר כי בזכות ההדרכה המקצועית ובעיקר בזכות הסיוע שמקבל מאביו, בבית-הספר הוא תלמיד מצטיין. כשאני מתבוננת בו משתעשע עם אביו אני רואה בדמיוני את ערן הראשון משתעשע עם יהודה ומרגישה שהוא ממשיך לחיות עימנו. הנער, כשמציג עצמו בפני אנשים זרים, מדגיש את העובדה שהוא ערן השני, כאילו התואר שני הוא חלק משמו. יהודה עדיין מסתובב ללא עבודה ומנהל את משק ביתנו. אני מודה שזה לשביעות רצוני, משום שבינתיים נולדו לנו שתי בנות שאף הן דומות לאביהן ולשמחתי אינן סובלות מדיסלקציה, ואני קודמתי במחלקה הכירורגית לתפקיד בכיר המחייב את התמסרותי המלאה לעבודה. בעיות שאימהות עובדות נתקלות בהן, אינן מטרידות אותי משום שיהודה פותר אותן עוד לפני שאני מגיעה הביתה. כשאני יוצאת מהארץ לכנסים בינלאומיים או להשתלמות של שבועות אחדים בבתי-חולים, אני נוסעת בראש שקט כי ילדיי נשארים בירושלים בהשגחתו של אב אוהב ומסור המרבה להשתעשע ולהתפרע עימהם. בזכות הגידול בהכנסותיי עברנו לדירה מרווחת ורכשנו מכונית ללא הסיוע של הוריי, שעדיין מקווים שאתחתן עם בעל צעיר ומשכיל שיפרנס אותי בכבוד. כבר לא איכפת לי שבת-שוע מסרבת לשחרר את יהודה מכבלי הנישואין וכול שנותר לי הוא להתפלל לאלוהים שישמור את בן-זוגי שהשנה מלאו לו שבעים למען ילדינו ולמעני.