החורף של שנת 83 היה גשום וסוער. יעל אחזה בחזקה את הגה מכוניתה אשר דילגה משלולית לשלולית. המגבים עבדו כמטורפים. מכוניות שעברו מימין ומשמאל הטיחו מטחי מים בצדדים. לרגעים נדמה היה לה שהיא רב חובל המנווט את ספינתו בים גועש.
פנינה, אמה, ישבה מכורבלת במעיל הצמר האפור שלה, מכונסת בעצמה וארשת דאוגה על פניה העייפות. רגלה, הנתונה בתוך מגף קצר, תופפה בעצבנות, תיפוף ששיגע את יעל. אולם היא נשכה שפתיים והתאפקה. ידוע ידעה היטב שהערה קטנה שלה עלולה לגרום לפרץ מיידי של בכי אצל אמה.
הן היו בדרכן לבית החולים לבקר את ליאון, אבי המשפחה, אשר מזה שבוע היה מאושפז בעטיה של דלקת ריאות קשה. ביומיים הראשונים עדיין חשבה יעל שרבים סיכוייו לצאת מזה אך ככל שנקפו הימים הלכה התקווה ודעכה.
רק לפני חודשים ספורים שבה יעל עם משפחתה משליחות בצרפת. במהלך התקופה ששהתה בניכר פגשה את הוריה פעמים אחדות ובכל פעם הבחינה בירידה בתפקודו של אביה. בפעם האחרונה הכתובת הייתה כבר על הקיר ומלאה את לבה של יעל חרדה.
מאז שובה ארצה נשאבה יעל לטיפול באביה ולעזרה לאמה וזנחה את כל תכניותיה, אותן רקמה בשנים שבהן שהתה בפאריס. הרופאים חשדו שגידול מקנן בגופו של ליאון ואשפזו אותו לבדיקות מקיפות. השהות בבית החולים דרדרה את מצבו עד כדי כך שלא ניתן היה כבר להחזירו הביתה. הם נאלצו להעבירו משם למוסד סיעודי. ממנו הובהל, לאחר כחודש, שוב לבית החולים בשל דלקת ריאות.
פנינה, האם, אשר התמודדה עם הקשיים לבדה במשך תקופה ארוכה, העבירה את הפיקוד ליעל ולבעלה ושדרה ייאוש והשלמה עם הגורל.
הנסיעה נתארכה בשל מזג האוויר הקשה ונדרשה להן עוד כרבע שעה להגיע מן החנייה המרוחקת אל החדר הגדול בו היה ליאון מאושפז.
בצעדים מהירים פסעו השתיים אל המיטה שניצבה סמוך לחלון. שום שינוי לא חל במצבו מאז עזבו אותו אמש. הוא שכב שם, מחובר למכשירים וצינורות, עיניו עצומות ורק רעש נשימתו הכבדה עולה מן המיטה.
קשה היה ליעל לראות את אביה התקיף, הפעלתן והדעתן במצבו זה. "הילדה של אבא", קראו לה כולם בימי ילדותה הרחוקים. אבא תמיד הכין לה ספל קקאו מתוק וחם לפני צאתה לבית הספר. יעלי הוא קרא לה והקפיד לנשק את שתי לחייה לפני צאתה מן הבית. בצהרים היה שותה בצמא את סיפוריה על הנעשה בכיתה. הוא היה מעורב, התעניין באמת בכל מעשיה והיא ידעה זאת היטב.
גם כאשר בגרה המשיך לדאוג לה ולטפח אותה. היה גאה בכל הישג שלה והרבה להחמיא לה.
פנינה התבוננה בזקן השוכב חסר אונים במיטתו וחפשה בו את עקבותיו של הקצין הצעיר, יפה התואר, בעל העיניים הכחולות והמדים המגוהצים, שחיזר אחריה במרץ לפני יובל שנים.
חתונתם נקבעה לשמיני בינואר. העיר הייתה מכוסה בשמיכת שלג עבה ולבנה. לבושים מעילי פרווה, כובעים לראשיהם וכפפות עור על ידיהם, הגיעו בצהרים למשרדי העירייה כדי להינשא בנישואים אזרחיים. בערב נערכו הנישואים הדתיים בבית הכנסת הגדול והמפואר של עירם. שמלת הכלולות שלה הייתה בעלת שובל ארוך אותו נשאו ארבע בנות קטנות, לבושות שמלות לבנות מקושטות בפרחים ורודים עדינים. השושבינות המתוקות שלה.
ליאון היה הדור בפראק שחור ובכובע צילינדר לראשו. האורחים הלבושים במיטב האופנה, חבושי כובעים מהודרים וצווארוני פרווה לנשותיהם, מחאו להם כפיים לאחר החופה ועטפו אותם בברכות, חיבוקים ונשיקות.
לאן נגוז כל זה? שאלה פנינה את עצמה בעת שרכנה אל בעלה השותק. היא לחשה דבר מה על אוזנו ונשקה קלות על לחיו. חכתה עוד רגע. משלא חלה בו כל תזוזה פנתה וסימנה ליעל שהיא מוכנה ללכת.
יעל ניגשה גם היא לאביה, החליקה על ראשו ונשקה למצחו. הוא פקח לרגע את עיניו אך מבטן לא היה ממוקד ומהר מאוד נעצמו שוב.
שתי הנשים יצאו מן החדר בצעדים כבדים. האחות שישבה מאחורי הדלפק נדה בראשה וברכה אותן ב"לילה טוב" סתמי.
במכונית התנגנו שירי ט"ו בשבט. "את יודעת כמה הוא אהב את החג הזה?" מלמלה פנינה, מבטה קבוע בכביש הרטוב.
"כן, ואיזה כמויות של פרות יבשים הוא היה קונה, שבועיים אחר כך עוד היינו אוכלים מהן", השיבה יעל.
לפתע שמה לב שהן מדברות עליו בלשון עבר והשתתקה במבוכה.
למחרת בצהרים החליטה יעל לקפוץ לבדה לבית החולים. כשהגיעה לחדרו של אביה, המיטה לא הייתה שם. מבוהלת ומפוחדת רצה לתחנת האחיות לברר את פשר הדבר.
"לא הודיעו לך?" תמהה אחות חדשה, "הוא נפטר הלילה".
