הנוף ההררי והמשעמם הנשקף מחלון המכונית, היה נראה לי אחרת, אם מצב רוחי היה מרומם יותר, אפשר שהייתי מוצא בו עניין.
רינת הפתיעה אותי בעובדה שהיא איננה לצידי במיטה הזוגית . מול הקהל הגדול שליווה אותה אל דרכה, כשהדמעות חונקות את גרוני, בעודי עומד המום מול ילדי, אז ודווקא אז נזכרתי בקלישאות שהאמינה בהם, הביטויים הלא מקוריים שהובעו על ידה עשרות פעמים שלא היה בהם כל חידוש, כשהייתי מנסה לענות לה שהקלישאות האלה יש להן זקן מכאן ועד תורכיה, הייתה משתעלת בַּחֲרִיקוֹת בקול גבוה ולא נעים שנשמע כמו שני מיתרים עייפים , לאים , חסרי חיות וחיוניות מתחככים זה בזה.
אני נוסע לערד שם קברתי אותה, זה היה רצונה, ממש לא התחשבה בנו, בילדינו , בי. היא התעקשה להיקבר ליד אימה. להגיע אחת לשנה לאזכרה, רחוק כל כך מאזור מגורינו. השמש המדברית מגלה סימני עייפות בפיהוק אחרון ומתחילה בשקיעה איטית, והירח לעומתה, מותח את גופו העגלגל, מתיישב על מרכבת האלים, ועולה השמיימה כשאורו הָנגוֹהַּ מפזז, נע על פני הרקיע ומתחבא לסירוגין בין העננים.
את הנוף המדברי אהבתי, הטבע החם והעוקצני הזה, המלווה אותי לאזכרה הראשונה אחרי מותה של רינת ; בנסיעה הזו ניכרה בַּעֲלִיל נוכחותה הרוחנית והצורמת, לידי יושבים שני ילדי, שותקים כמו דגים, עכשיו אני משחק את תפקיד האב הגיבור , מנסה לשנות את חשיבתם הקטנונית של ילדי , שינוי סדרי בראשית. השקט המטייל על חלונות המכונית, או על קירות ביתי, כמו אותן נמלים הממהרות למקום כלשהו ללא תכנית הנראית לעין. אני מוצא את עצמי מתחנף אל ילדי בחביבות מזויפת כדי למצוא חן בעיניהם, במטרה להמס את ליבם שנהיה קשוח כלפי, כל אשר אירע לי למן היום ההוא ההפתעה על מותה הבלתי מתוכנן , אחרי תקופה שנראה היה שיש רגיעה במחלתה, אותו לילה בו שוחחתי איתה כמעט עד הבוקר, דיברה על הנכדים שיבואו עוד כמה שנים, ועל האושר לעקוב אחרי צמיחתם, רינת תכננה תכניות שהיא תבריא ותלווה אותם לגן ולבית הספר ותעזור להם בשיעוריהם, נרדמתי כשהיא אוספת את עצמה נצמדת לחיקי ואני מחבקה בעדינות, באותו לילה אחרי שנרדמתי לא שמעתי את שיעולה המעצבן והמתכתי.
שבנו ובכינו, שלושתנו פרצנו בבכי ברגע אחד, סבור הייתי שהנה השנה האחרונה הבריאה את הטעון תיקון ביני ובין ילדי, ועתיד אני לחיות במחיצתם, כמו אותם הימים שרינת התהלכה בינינו; ואז הכרתי את צילה, הַכָּרַת פני ילדי העידה שאינם מרוצים מהחלטתי ששינתה את חיי , כמה שזה שווה. נכון שאני דואג לרווחתם, הגדלתי לעשות שנתתי להם חופשיות בבית שגדלו בו, וכי לא הייתה לי סיבה טובה? הם נוטים לבכות להסתגר ולהפנים את רגשותיהם עד כדי עֲנָנָה של קדרות, שהניעה אותם להגיב בתחושה לא נעימה של זעף.
"לאזכרה של אימא לא תביא את צילה חברתך, שיהיה לך ברור"!
עניתי "בֵּהֵן" כמסכים עם דברי ילדי. אך בדרך, שבוע לפני האזכרה של רינת והרצינות הנואשת של ילדי, "נמלטתי" אל בין זרועותיה החמות של צילה, אשר הביטה עלי בעיניים סגורות, עצורות, לא כל כך מבינה על מה המהומה, גם היא אלמנה, היא ראתה את הקשר איתי כדבר הברור ביותר שיכול היה לקרות לה מזה חמש שנים לאלמנותה. והדבר האחרון שחיפשתי לעצמי – תוספת צרות. כל מה שרציתי באותה שעת התייחדות ופינוק עם צילה, זה אמבט חם וארוחה טובה.
מה שיגידו לי ילדי באטימותם הגסה בסוגיות של רגשות נעלמים, כי התנהגותי אולי משונה בעיניהם שיגידו; החלטתי אם כן להמר על הרושם שתעשה צילה על ילדי.
ניצלתי את יתרון הבדידות ההתחלתי שלי, ופרקתי כל רסן שעליו יחשבו ילדי שאינו הוגן, בחרתי להימנע מעשיית דין וחשבון, אי צדק משווע לחשוב שהחיים נגמרו עבורי ביום שרינת נקברה, עדיין תוהה ביני לביני, כיצד לכונן ולהשביע את רצון ילדי.
