קטיפת ארגמן

אני פורץ את הגבול בין היבש לרטוֹב. צולל פנימה לתוך המעיין. הוא מקבל לתוכו גוף חם, ומקפיא אותו מיד, זורע בו את הקור וגוזל ממנו את החום.

זה נדלק.

רעש גלגלי השיניים המסתובבים משתלט על הדממה. ואז אור כתום מתחזק. ואז הבזק ירוק, וההתגלות האלוהית נעלמת כלא הייתה. שקט.

נקודה אדומה, עליה אני מסתכל. הכפור חודר ומקפיא שכבה אחר שכבה בגופי. מתקרב לעצמות.

זה נדלק.

הגעגוע להתרחשות נעלם וגלגלי השיניים מסתובבים בשלמות, יחד עם חזרת האור הכתום. החום מציף אותי. נמרח על עור הפנים, זולג אל הכתפיים ואוכל את הקור, לועס אותו וממיס אותו בידיו, פוער פיו ובולע אותו לתוכו, מקבל עוד אנרגיה. מהכתפיים הוא ממשיך מטה אל הידיים ואל החזה. עוטף את הפטמות ואת שרירי הבטן ונעצר בקורקבן, מתחמם. צבע האור הכחלחל מאדים וחוזר לתחייה. השרירים מבינים שהם עכשיו קיימים. החום ממשיך מטה וזורם ומפמפם במהירות עד לאצבעות רגליי, מסמיר את השערות. אני ענוג, נופל על ברכיי ומצמיד ידיי לקרקע החמה, סוגד לחום ומבטא בצרחות את תשוקותיי. האור הכתום מהבהב באיטיות להבנה ונכבה.

רעשים, שקשוק מכני. המעיין בולע אותי פנימה, ממיס אותי לנוזל לבן, ויוצק אותי בתוך האדמה. האורות הירוקים מקיפים את ראשי, מהבהבים. אני טס דרך ואקום של קור וחשיכה, פלומת שערות מושכת אותי קדימה.

היא מחבקת את הספל באצבעות ידיה החלקות, מתחממת.  היא מקרבת את הספל לשפתיה הכחלחלות ונושקת לו, הגשם מטפטף על פניה.

הבריאה מזניקה אותי אחורה בזמן, אור חם של שמש חודר פנימה דרך תריסי החלונות, יוצרים קווי אור על המיטה. שלג של חלקיקי שמש זורם באיטיות בחדרי. אני מרחף באוויר אל עבר התקרה ונוגע בה, היא קרה. חור נפער בה ואני נשאב החוצה אל חלל שחור.

חצר לילית מושלגת מכילה את נוכחותה המרהיבה של נערה בעלת שיער בצבע ארגמן, שיושבת בבגדיה הקצרים על השלג, צמודה לקיר הלבנים הכהות והקרות של קיר החצר המרובעת. היא מבחינה בי, אני נעלם.

אני חודר במהירות את ליבת הכדור, הלבה האדומה קופאת לאור נוכחותי. אור כחול מגיע ממולי ומטשטש את חושיי.

אור נברשת נרות גדולה התלויה גבוה ממני מאירה לבדה היכל תיאטרון ישן. אני יושב על כסא מרופד בבמה הרחבה ומנגן בפסנתר כנף אפור. מאות האנשים קפואים במקומם, ערפל עוטף את ראשיהם.