זה

אני יושבת על הספסל, אחרי עשרות שנים

אישה זקנה שנושאת את השק הכבד של החיים

מסתכלת בעוברים ובשבים

שעוברים לידי וכלום לא יודעים

ילדים קטנים, נערים ונערות

אנשים מבוגרים ונשים מבוגרות

אני מביטה להם בעיניים

וזה שקוף לי כמו המים

שבניגוד אליי

אין להם בראש זיכרונות צורחים

הם לא הרגישו את הקור של אנשים מתים

הם לא בכו עד שנדמה כאילו אין עוד דמעות

הם לא רצו להיות עיוורים, רק לא לראות...

והם לא הרגישו מעולם את הכאב

של השכול שלי, הענק והצורב

כי עם זה אי אפשר להזדהות,

ואי אפשר להבין אחרי שמקשיבים

לסיפור, לעדות מפי אנשים פגועים

כי זה נחרט עמוק בלב

רק אחרי שמרגישים באמת את הכאב

וזה מפציע כמו השחר בתוך העיניים העצובות

ונדמה שאפשר כמעט לגעת בו באצבעות

להרגיש את העצב עולה ויורד,

כמו נשימות עמוקות של חולה

הישר מהנשמה

ואיזו הקלה

כמה טוב...

כמה טוב שאני כבר לא רואה אותו בכל מקום

שאני כבר לא מרגישה אותו בכל אדם

מרחוק ומקרוב